תחת הכותרת "מחאת הסרדינים" מתנהל בשנתיים האחרונות קרב של הורים נגד הצפיפות בכיתות הלימוד בבתי הספר בישראל. מחאה שאף הולידה לבסוף את הרפורמה עליה הכריז הקיץ שר החינוך, לפיה לא יעבור מספר התלמידים בכיתות א' את ה-34. הרפורמה אמורה להימשך בשנים הקרובות כאשר בשנה הבאה היא תחול על תלמידי כיתות ב'.

בצל המחאה נראה כי תשומת הלב הציבורית והכיסוי התקשורתי מתמקדים בבעיית הצפיפות בכיתות הנמוכות, אולם מתברר שמוקד הבעייה לא נמצא שם בהכרח. נתונים רשמיים ומעודכנים של משרד החינוך, שנאספו בעזרת חברת infoserviz  המודיעינית העוסקת בניתוח נתונים וויזואליזציה של מידע, מראים כי בעיית הצפיפות במודיעין קיימת בעיקר בחטיבות הביניים. שם, שליש מכיתות הלימוד הן כיתות צפופות בהן לומדים 36-40 תלמידים.

ב-35% מכיתות ז' בעיר (20 כיתות מתוך 57 סה"כ) לומדים בין 36-40 תלמידים. בשכבת ח' התוצאה באחוזים זהה (17 כיתות מתוך 49) ובשכבת ט' המצב מעט טוב יותר, אך רק במעט עם 28% (14 מתוך 50).

למה צפוף במו"ר?

בולטים לרעה בשכבות האלו הם תיכון מו"ר, עירוני ב' ועירוני א'. כך לדוגמא בתיכון מו"ר יש תשע כיתות רגילות בשכבת ז', כאשר כולן מונות 35 תלמידים ומעלה. כך גם בתשע כיתות ח' ובשכבת ט' יש רק כיתה אחת בה לומדים פחות מ-35 תלמידים. בעירוני ב' יש שש כיתות רגילות בשכבת ז', כאשר ארבע מהן מונות למעלה מ-37 תלמידים. גם בעירוני א' המצב לא מזהיר, כאשר מתוך שש כיתות רגילות בשכבת ז', שתיים מהן מונות 37 תלמידים ואחת 39. מתוך שש הכיתות הרגילות בשכבת ט' בעירוני א', בשלוש מהן יש למעלה מ-37 תלמידים.

(באדיבות infosevice)

בבתי הספר היסודיים בעיר הבעיה כבר כמעט ולא קיימת, מלבד שכבת ב' בה 11% מהכיתות מונות בין 36-40 תלמידים. בשכבות א' ו-ג' אין כיתות צפופות (בין היתר בשל הרפורמה של משרד החינוך), בשכבת ד' רק 6% ובשכבות ה'-ו' 13 ו-12% בהתאמה. ומה קורה בתיכונים? גם שם המצב סביר יחסית. בשכבת י' 15% מהכיתות (7-47), בשכבת י"א רק 7% ובי"ב 14% (6-42).

עוד עולה מהנתונים כי ב-56% מכיתות א' בעיר יש בין 31-35 תלמידים בכיתה (לעומת 44% בהן יש בין 20-30 תלמידים בכיתה), בשכבת ג' 60% מהכיתות הן כנ"ל והחל מכיתה ו' רוב הכיתות בבתי הספר מונות בין 31-35 תלמידים בכיתה.

בסך הכל יש 623 כיתות לימוד בבתי הספר במודיעין, כאשר ב-311 מתוכן לומדים בין 31-35 תלמידים – כמעט 50%, וב-90 כיתות (14.4%) לומדים בין 36-40 תלמידים. מספר הכיתות בהן לומדים רק 20-30 תלמידים כולל בתוכו גם את כיתות החינוך המיוחד שהן מטבען קטנות יותר. 

הצפיפות היא עניין דמוגרפי

בתיה שוכן, ראש מינהל החינוך בעיריית מודיעין, טוענת כי המספרים שבידיה נמוכים במעט מאלה שהצגנו כאן, אולם מודה כי הבעייה אכן קיימת: "חטיבות הביניים הן עקב אכילס של המערכת שלנו מבחינת הצפיפות בכיתות. איך זה קרה? קודם כל יש את תקני משרד החינוך שנקבעו על עד 40 ילדים בכיתה. הייתי שמחה אם היו מורידים את התקן כמו שעושים כיום עם הכיתות הנמוכות ואז יכולנו לפתוח יותר כיתות. אנחנו מנסים לסדר את העניין עד כמה שניתן, מנסים לנתב תלמידים בין בתי הספר, אבל לא מצליחים במאה אחוז".

מדוע בעיית הצפיפות חמורה דווקא בחטיבות הביניים?

"בעלייה לכיתה י' יש תלמידים שיוצאים ללימודים במסגרות חיצוניות כמו ברנקו וייס ובנוסף יש את כיתות המב"ר והאתגר שמראש קטנות יותר. כל ההתארגנות מחדש במעבר מ-ט' ל-י' מאפשרת לנו לבנות כיתות קטנות יותר. מעבר לזה, הצפיפות בחטיבות הביניים היא עניין דמוגרפי נטו של מספרי תלמידים בגילאים השונים".

איך קורה מצב בו יש תשע כיתות ז' במו"ר שכולן צפופות?

"קודם כל מו"ר הוא בית הספר הכי גדול עם כמעט 60 כיתות אם. בנוסף יש כאן את העניין הגיאוגרפי, כאשר בתי הספר שמזינים את מו"ר הם עמית שברעות, מעוז המכבים ששוכן במכבים, אלונים ורעים. לפני כמה שנים באלונים לדוגמה היו המון תלמידים שהוזנו למו"ר והיום יש מגמת הצטמצמות ואת התוצאות נראה בעוד כמה שנים. כיום מו"ר עדיין בהזנה של שמונה כיתות אם, גם לשנים הקרובות".

ולא הייתה אפשרות לנתב תלמידים לבתי ספר אחרים במקום למו"ר?

"גיאוגרפית ופיזית לא הייתה אפשרות כזאת. אם תיקח תלמידים מאלונים ותרצה להזין אותה לתיכון אחר, מאיפה יהיו כיתות לשם כך? ואם נפתח על יסודי חדש באזור גם אז ייווצר מצב לא טוב בו יהיו ארבע כיתות ומטה בכל שכבה ואז בית הספר גם יוכל להציע פחות מגמות ויהיה פחות אטרקטיבי".

מנקודת מבטו של המורה

ד', מורה למתמטיקה בכיתה ז' במודיעין, סיפר בתחקיר שפורסם כאן איך זה מרגיש ללמד כיתה צפופה: "אצלנו יש כיתות של יותר מ-35 תלמידים. הצפיפות נוראית. לפעמים אין מקום לכסא ושולחן למורה. קשה למורה בכיתות גדולות להתרכז ולשמור על הריכוז של התלמידים. קשה במיוחד להגיע לכל תלמיד בכיתה ולהשקיע יותר בתלמידים החלשים, שהמערכת פשוט מפספסת אותם. יש כל כך הרבה הסחות דעת כך ש-15 הדקות הראשונות של השיעור מתבזבזות על להביא שולחנות וכיסאות מבחוץ, להקריא שמות. המורה מתקשה להשתלט על הרעש ושיעור של 45 דקות מצטמצם ל-25. לוקח הרבה זמן עד שהם מתיישבים אחרי ההפסקה. אין הרבה מרווח ביניהם, וכל הזמן יש מריבות על המרחב. אין כמעט שיעור שעובר בלי תלונות על תלמידים שנוגעים ודוחפים אחד את השני או דורכים על הילקוט. הדרך לאלימות היא קצרה מאוד".

המצב משתפר לדעתך או מורע?

"בשנה שעברה היו לי ארבעים ילדים בכיתות ז' וההוראה שם הייתה כמעט בלתי אפשרית. כדי שהכיתה תתפקד ותלמד, המורה צריכה לתת מענה לצרכים של כל אחד מהתלמידים. צריך לפענח שפת גוף, לזהות מצוקה בלי שיגידו מלה, לעודד ילדים חלשים בלי להפסיק את השיעור. וכאשר מורה אחת מנסה להתמודד עם כל הדרישות האלה – התוצאה בדרך כלל היא תסכול גדול ו'לקוחות' לא מרוצים. זו יכולה להיות המורה הטובה בעולם – היא לא תוכל להגיע לכל הילדים. ללמד בכיתות צפופות זה כמו להישלח לארץ גזירה. בדרך כלל המנהל שולח לכיתות האלה מורים חדשים, חסרי מעמד בתוך בית הספר, או כאלה שהם כבר תשושים ואין מהם ציפיות. הילדים מזהים את מצוקת המורים האלה והרעש והאלימות רק גוברים. הילדים נפגעים בכך פעמיים: הם גם לומדים בכיתות צפופות שאי אפשר ללמוד בהן, וגם מקבלים את המורים הפחות טובים".

מחיר הצפיפות האמיתי

גם בתיכונים המורים מתקשים ללמד במציאות כזו. ה' היא מורה חדשה יחסית, המלמדת ביולוגיה באחד מתיכוני העיר לאחר שעשתה הסבה להוראה. בתחקיר שפורסם כאן בסוף החופש הגדול היא סיפרה על כיתות זעירות, "מפעל" הבגרויות ועל הקושי הגדול לסייע לתלמידים שמתקשים.

"בכל שנה יש לי שתיים או שלוש כיתות עם 37-40 תלמידים. הקושי הוא קודם כל ברמה הפיזית. בכל כיתה יש כמה תלמידים שחייבים לשבת לבד בגלל בעיות קשב וריכוז וכולי. זה פשוט חובה עבורם וזה בלתי אפשרי. אי אפשר להכניס מספיק שולחנות ולפעמים תלמידים יושבים מאחורי. אני אף פעם לא יכולה לשבת ואני מורה שאוהבת 'לטייל'. הכיתות אצלנו מאוד קטנות והקטע הפיזי הוא בלתי נסבל. גם תמיד מטונף כי התלמידים אוכלים בכיתות במהלך ההפסקות ואחר כך צריך לבזבז חמש או עשר דקות בניקיונות. לוקח לי בערך חצי שנה לזכור את השמות של כולם. זה מאוד בעייתי. לוקח זמן להתניע את השיעור וההתארגנות מאוד בעייתית".

את מצליחה להגיע לכל תלמיד?

"לא מצליחים להגיע לכולם. זה בלתי אפשרי. אני מכריחה את עצמי להגיע אל המתקשים, אבל כשמורה לוקח על עצמו את החלשים יותר בזמנו הפרטי, מי שנפגע בסוף הם אלו ש'בסדר'. יש המון מבחנים במהלך השנה, כך שאני מצליחה לאתר את החלשים יותר. על לבדוק שכולם הכינו שיעורים אין בכלל על מה לדבר".

ואל התלמידים שמתקשים מבחינה רגשית, אפשר להגיע?

"אני חייבת לקלוט את מי שקשה לו. לרוב זה מאוד ברור, רואים שהציונים נופלים או שהתלמיד לא מגיע לשיעור. מה אני יכולה לעשות עם זה? מעט מאוד. מתייעצים עם המחנכת והיועצת, אבל זה עדיין קשה. כשאני מלמדת כיתות אתגר אני מסרבת לקבל יותר מחמישה עשר תלמידים".

כמה שוחק ומתסכל המצב עבור המורים?

"זה קשה מנטאלית, בעיקר מתסכל. אם אנחנו מפספסים אז יש כלפינו טענות, בצדק או שלא. היום יש גם יותר ויותר תלמידים עם צרכים מיוחדים וחייבים לתת עליהם משוב. השנה אחת המורות אצלנו פשוט התפרקה לגמרי. זה שוחק ובשלב כלשהו אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להיות מורה מקצועית בגלל שעסוקה כל הזמן בדברים מסביב".

שווים ושווים יותר

השבוע נפתחו לציבור נתוני משרד החינוך החושפים את התקציבים לפי בתי הספר. התמונה במודיעין מגלה פערים גדולים. ראש מינהל החינוך מסבירה מדוע הנתונים אינם משקפים את המציאות

השבוע נפתח לציבור אתר האינטרנט המלא של משרד החינוך, בו מפורטים תקציבי בתי הספר השונים בכל עיר, כאשר מהם נגזרות ההשקעה פר תלמיד בכסף ובשעות לימוד. הנתונים המופיעים באתר לגבי בתי הספר במודיעין הם משנת הלימודים תשע"ד, כלומר שנתיים אחורה ומתייחסים לסכומים אותם מעבירה המדינה, בין אם ישירות לשכר מורים או דרך הרשויות לטובת בתי הספר. אגב, מערכת החינוך העירונית מתוקצבת בידי משרד החינוך על פי שנת הלימודים הקודמת, ולא על פי הנתונים העדכניים לפתיחת השנה החדשה. ובכל מקרה – הנתונים (כל עוד לא סופקו אחרים) משקפים את תמונת המצב הקיימת גם כיום.

בתרשים המצורף ניתן לראות כי באותה שנה בית הספר היסודי עידנים הוביל את הרשימה עם השקעה כספית של 23,637 שקל פר תלמיד והשקעה של 2.3 שעות לימוד. זאת לעומת חוט השני, בו הושקעו 10,894 שקל ו-1.3 שעות לימוד פר תלמיד.

למרות שניתן היה לחשוב שיש כאן "איפה ואיפה" ובתי ספר בהם מושקעים תקציבים גדולים יותר ביחס לאחרים, המצב מורכב יותר. למעשה, נושא תקצוב בתי הספר מורכב מאינספור פרמטרים שונים.

בתיה שוכן, ראש מינהל החינוך בעיריית מודיעין, מסבירה: "בבתי הספר היסודיים התקצוב מורכב ממשכורות המורים, משכורות אנשי המשק והמזכירות שמועסקים דרך העירייה שמקבלת ממשרד החינוך את שכרם ועוד מרכיבים הקשורים לסל הוצאות כמו חשמל, מים וכולי".

מה גורם לשוני בהשקעה הכספית פר תלמיד בין בתי הספר?

"קח למשל את נושא הסייעות שעובדות בכיתות החינוך המיוחד וגם בכיתות הרגילות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. ככל שבית הספר משופע יותר בתלמידים כאלו, כך גם הוא מחזיק יותר סייעות ומשופע יותר בתקציבים ואז נראה כאילו ההשקעה פר תלמיד גבוהה יותר מבמקומות אחרים. בנוסף יש את שכר המורים. אם יש יותר מורים וותיקים בבית הספר אז תמחור שעת ההוראה יקבל ערך שונה. יש הבדל בין שכר מורה בעל וותק של 20 שנה לבין מורה מתחיל".

מה עוד משפיע על התוצאות?

"מספר התלמידים בבית הספר הוא גם גורם מרכזי בשוני. יש הבדל משמעותי בין בית ספר עם הרבה תלמידים או בית ספר קטן, בין בית ספר צומח לבית ספר מבוסס או לחלופין בית ספר שמצטמצם. יש פה שני מרכיבים: מספר התלמידים בכיתה – אותה שעת הוראה, נראת אחרת כאשר היא מחולקת פר 22 תלמידים או בין 32. יש גם את נושא התחזוקה – אם בית הספר בנוי ל-18 כיתות אבל יש בו רק 300 תלמידים, הוצאות האחזקה הן עדיין אותן הוצאות למרות מספר התלמידים הנמוך. ההוצאות עבור חשמל, ניקיון וחיבור לאינטרנט לא קטנות".

אז יש מי שמקבל יותר ומי שמקבל פחות?

"במהות, זה לא שיש בתי ספר שמקבלים יותר מאחרים. בסופו של דבר ההוצאות הן פר מוסד ולא פר תלמיד. אנחנו שומרים על תקציבי בתי הספר ואין כאלו שנמצאים בגירעון. חלק אפילו נשארים בסוף השנה עם יתרות שיוכלו לנצל בשנה הבאה". 

בתמונה: כיתה במודיעין. "בשנה שעברה היו לי 40 ילדים בכיתות ז'". (צילום ארכיון)