מה שיפה אצל יובל ירדן, זה שאחרי כל טיול שהוא עושה הוא אומר עליו זה "הטיול הכי מדהים שעשיתי בחיי!" וזה אינו דבר של מה בכך למי שכבר עבר חצי עולם (או ליתר דיוק מעל 80 מדינות). במשך שנים הוא מנהל שגרת חיים המחולקת לשניים: בקיץ  הוא מפעיל את בית הספר לשחייה ("דולפינים במים") שבבעלותו,  ומייד עם תום עונת הרחצה הוא לוקח פסק זמן ויוצא למסע לארץ חדשה, להכיר ולהתערבב בין המקומיים. השנה הוא פגש את אנשי השבטים הנידחים שבדרום אתיופיה וסיים את המסע בצפון אתיופיה בעקבות ארון הברית האבוד.

משלים את החסר

"לפני כשנה הייתי במסע במונגוליה" הוא פותח בתיאור המסע העכשווי, "והשנה החלטתי לצאת למסע השנתי באתיופיה. רציתי להשלים את הטיול שאחותי עשתה לפני כ- 15 שנה. אז היא נסעה לאתיופיה בקבוצה מאורגנת אך לא הספיקה לראות יותר מדיי, כשקפצה לנהר האומו היא פתחה את הראש על סלע. לצערה היא נאלצה לסיים את המסע ולהתפנות לטיפול רפואי ומאז היא הצטערה שלא הגיעה לשבטים בדרום. הבטחתי לאחותי להשלים יום אחד מה שהיא לא עשתה. לאחרונה צפינו יחד בסרט שנעשה תוך כדי המסע שלה והוא דירבן אותי לצאת סוף סוף לאתיופיה."

אל המסע שנמשך חודש ימים התלוו אל יובל זוג חברים, יוגי ופזית. יחדיו הם התארגנו לשהייה בתנאים לא קלים. אחד הכללים שיובל מקפיד מאד לפני כל אחת מנסיעותיו הוא ללמוד מעט מילים מהשפה המקומית על מנת שיוכל לתקשר עם המקומיים. "לפני הנסיעה למדתי 70 מילים באמהרית. התחלתי ללמוד עם השומר האתיופי במושב והמשכתי ללמוד בדרך. חשוב לי להגיע למדינה ולדעת לתקשר בשפה המקומית, זה מאד עוזר להתקרב למקומיים. אלא שבאתיופיה יש 80 ניבים של השפה, ולכן רב התקשורת עם המקומיים נעשתה בפנטומימה או בציורים על החול.

הגענו לאדיס אבבה, היה לנו מושג שהכוון שלנו הוא קודם כל לדרום, לפגוש את השבטים הנידחים, ואח"כ לצפון, לגונדר עיר היהודים, הנמצאת במרחק 10 שעות נסיעה מאדיס אבבה. משם המשכנו לאקסום (המקום שלפי האמונה השתמר ארון הברית) ולליבלה."

הכנסת אורחים מפוקפקת

"שכרנו ג'יפ עם נהג וירדנו לכוון דרום," ממשיך ירדן לתאר "אחרי כמה ימי נסיעה באבק הגענו לאזור השבטים הנידחים. לא רבים התיירים שמגיעים לאזור זה. בבוקר מוקדם יצאנו לכוון נהר האומו לפגוש את אנשי שבט האומורטה. הצלחנו למצוא קנו שבעליו הסכים לחצות איתנו את הנהר. כמעט התפתיתי לשחות בנהר אבל נשמעתי לאזהרות מהמלריה וההיפופוטמים. מסביב לעומת זאת אפשר היה לראות את הילדים המקומיים שוחים בלי חשש. כשהגענו לגדת הנהר שני ילדים חמודים לוו אותנו לאזור המחייה של השבט. איך שנכנסנו החלו לנשב סביבנו רוחות מטורפות מלאות אבק ולא ראינו כלום ממטר. יחד עם החום והאבק התנפלו עלינו להקות זבובים ואנו נמלטנו להסתתר באחת הסככות המכוסות שיחים. פתאום שמענו מישהו קורא לנו לבוא אחריו. הוא היה עם רובה קלצ'ניקוב וסימן לנו להיכנס איתו לחושה שלו. סוף כל סוף הצלחנו לראות משהו. הבחור הציע לנו לשתות את האלכוהול המקומי ולא יכולנו לסרב לו. היה למשקה טעם של שתן חם ולמרות שתיארנו לעצמנו שהוא מלא בחיידקים היינו חייבים לשתות. התחלנו לצלם אותו ואת בתו והיתה אווירה נחמדה ואז התחלנו להרגיש את החום המעיק במקום. הרגשנו כמו בסאונה והאלכוהול לא עשה לנו טוב. כשביקשנו לצאת החוצה הבחור חסם לנו את הדלת עם הנשק וכתב עם האצבע על החול ברצפה 2000 (bar-הכסף המקומי. ג.מ), סכום כסף גדול במושגים מקומיים, שהוא מבקש כדי שיתן לנו לצאת. נכנסנו לאי שקט. הרגשנו קלסטרופוביה – להישאר בבקתה הצפופה והחמה כשנשק מכוון אלינו היה ממש לא נעים. כשקלטתי את הלחץ באוויר אמרתי לעצמי שחייבים להירגע. סימנתי ליוגי חברי שישב בשקט והתיישבתי בדממה באמצע החדר בעיניים עצומות לעשות מדיטציה. הבחור וגם יוגי התחרפנו. הבחור נגע בברכיי בנשק וביקש שארשום על הרצפה כמה אני מוכן לשלם. ראיתי עליו שהוא היה ממש שיכור מהיין שהוא שתה. רשמתי 50 בר והוא רשם 1500, אני התעקשתי על 50 וככה המשכנו להתמקח. לא ויתרתי ואחרי כ-20 דקות ארוכות הוא הסכים לקבל את ה- 50. קמנו לצאת וגילינו שבינתיים כל אנשי הכפר התאספו וחיכו בחוץ. הם כולם היו שתויים, מחאו כפיים והחלו לרקוד. נשמנו לרווחה והצטרפנו אליהם. אחת הנשים היתה כל כך מסטולית שהיא התעלקה עליי עד שתפסתי וסובבתי אותה באוויר לקול צרחותיה וכך היא נרגעה.

מספר תושבים לקחו אותנו לראות באחת החושות בחור ששכב פצוע אחרי ציד. פחדתי להתקרב כי איני מחוסן לשחפת. השארנו לו מגבונים ואנטיביוטיקה. חילקנו לכל אנשי הכפר מתנות: דגלונים של ישראל, פנסים קטנים וזיקוקים. לקראת ערב עזבנו את הכפר והתחלנו את הדרך הארוכה בחזרה לכוון הלודג' בו התאכסנו."

עיניים זוהרות בחושך

אלא שחוויות אותו יום לא הסתיימו. "בדרך חזרה חצינו שוב את הנהר. לקראת שש בערב הגענו ללודג' שהיה ממוקם בתוך חורשת עצי מנגו. סוף כל סוף הרגשתי קצת מוגן אחרי היום הסוער שעבר עליי. בלודג' פגשתי את אחד השכנים, בחור דרום אפריקאי לבן שהגיע בג'יפ משלו וסיפר לי שלא רחוק מאתנו ישנו אתר נופש של עשירים שניתן להשיג בו קולה ומסאז'. יש לי כלל בטיולים שלי: בכל מדינה אני אוהב לטעום את כל מה שיש למדינה להציע, האוכל, המוסיקה, הריקודים, השפה, וכמובן גם עיסוי מקומי. החלטתי שאני חייב לצ'פר את עצמי. ביקשתי משני בני זוג משבט ההאמר המקומי שיכוונו וילוו אותי בדרך וצעדנו ברגל כחצי שעה. כשהגענו הבנתי שיש לי לפחות עוד שעה להמתין ולכן סימנתי למלווים שלי שהם יכולים ללכת. ישבתי עם הקולה ביד, המתנתי לעיסוי ובדיוק בשעה שהשמש שקעה שמעתי את הקולות המתעוררים של כל חיות היער, צבועים, תנים, היפופוטמים ומה לא…

העיסוי עצמו היה חזק ומקצועי אבל בלי יותר מדיי רגש. כשסיימתי כבר ירד הלילה ולמזלי היה לי את פנס הראש להאיר את דרכי ביער. תוך כדי הליכה בסבך בכוון שזכרתי שזו הדרך, ראיתי פתאום מולי שתי עיניים זוהרות של חיה לא מזוהה. זכרתי שהזהירו אותי שיש המון צבועים בדרך וחיפשתי איך להתגונן. ראיתי שורש תלוי מעץ וניסיתי לחתוך אותו ללא הצלחה. לבסוף מצאתי קנה במבוק והתחלתי לרוץ מול החיה ולצעוק בקול רם. כשהגעתי אליה היא לא זזה. מרב פחד שיניתי כוון ורצתי לכוון הלודג'. תוך כדי הריצה כל האבק שבדרך עלה ונמרח על השמן מהעיסוי. הגעתי מתנשף לחדר ולקחתי גריק'ן מים קרים ושפכתי על עצמי. סוף סוף הגעתי למיטה שלי, מתחת לכילה, לפינה שלי עם הסדין עם הריח של הבית. איך שהתחלתי להתלבש גיליתי שיש עליי מרבה רגליים אדום, שמן וארסי. צרחתי בכל הכוח והעפתי אותו לכילה אלא שהוא חזר אליי וברח מתחת למיטה. אחרי מרדף בעטתי אותו לכוון הדלת אך הוא ספג מכה ומת. כך נגמר יום ארוך ועמוס אחד מתוך חודש ימים."

שפה רחבה

הביקור בשבט המורסי נערך באזור של הרים עצומים, רחוק משבטים אחרים. השבט נחשב הכי פראי ופרימיטיבי בדרום אתיופיה והילידים חיים בו כמו לפני 2000 שנה. הפולקלור שלהם כולל פתיחת חניכיים לבנות מגיל צעיר עם דיסקית שמגדילים כל שנה והמטרה להרחיב את קוטר השפה כמה שיותר. ככל שהדיסקית גדולה יותר כך הנערה נחשבת יותר יפה ומעמדה גבוה יותר. אל שבילי העפר המתפתלים בין ההרים יוצאים מדי פעם מקומיים בני השבט, רוקדים ומצפים לקבל תשורה מהאורחים המעטים שעוברים בדרך. ירדן: "בני השבט חיים על ציד אך העוני באזור מטורף. כולם מבקשים כסף ומתנות. לא אהבתי לתת כסף, הבאתי חולצות ישנות, מגבות וסדינים וחילקתי לנזקקים. לילדים שפגשנו חילקתי בועות סבון, בלונים, עוגיות וחטיפים. לחצנו על הנהג שלנו שיקח אותנו לבקר בשבט אותנטי שלא נחשף עדיין לתיירים מערביים, אבל בעקבות אירועים בעייתיים קודמים עם תיירים, יצאה הוראה שלכל ג'יפ יתלווה חייל עם נשק. הכניסה לשמורה עולה כסף והחייל מוביל לבקר רק בשבט בטוח, שם בני השבט ממתינים לתיירים, להצטלם עמם תמורת כסף. סך הכל זו די מסחטת כסף. היחידים שהצלחנו לפגוש והיו אותנטיים היו המקומיים שצצו בצידי הדרכים.

הגענו לכפר ששמו קפה. כאן למדתי לראשונה שהקפה הכי טעים בעולם מקורו באתיופיה. מסופר על רועה צאן ושמו קפה שהצאן שלו אכל מהגרגרים שבדרך והתמלא אנרגיה. כך הוא גילה את סגולותיו של הקפה. בהמשך הדרך הגענו לשוק גדול בו פגשנו את בני שבט ההאמר. נשות השבט שמורחות את שיער ראשן בתערובת בוץ חומה זוכות לסימנים על גופן מהצלפות בעליהן לאחר החתונה. כך הן מסומנות בברור כדי שגברים אחרים לא יתבלבלו לחשוב שהן פנויות."

אינג'רה עם שקשוקה

אילו ניתן ליובל להפליג בסיפוריו הוא יכול היה להמשיך בכך לילה שלם. יחד עם חבריו למסע הם נפרדו מהשבטים הקדמונים בדרום ועלו צפונה, לפגוש בתרבויות בעלות זיקה לנצרות וליהדות. הם עצרו לביקור באגם בהרדר, בו מצויים עשרה איים ועל כל אחד מהם כנסיות נוצריות. משם הם המשיכו לגונדר, בה יושבים בני הפלשמורה וממתינים לעלייתם ארצה. מצפון לגונדר הם נסעו לבקר באקסום, ממלכה גדולה ועתיקה, בה נמצאים שרידי ארמונה של מלכת שבא, ושם על פי האמונה נמצא ארון הברית שהובא למשמורת על ידי מלניק בנה של מלכת שבא. "בימים קדומים ניבנו כעשרת אלפים העתקים מדוייקים בעץ של הארון על מנת לטשטש את מקומו של הארון המקורי, והם כולם מפוזרים בכנסיות בכפרים בסביבה" אומר ירדן,"אך יודעי דבר יודעים להגיע למקום משכנו של הארון האמיתי, אשר נעול בכנסיה מקומית מאחורי סורגים תחת שמירה הדוקה, ורק אחת לכמה שנים מוצג לקהל הרחב.

המסע נחתם בעיירה לליבלה. "מסופר כי בעבר מלך במקום המלך לליבלה (אוכל הדבש). בילדותו אמו שמה אותו לנוח תחת כוורת דבש שנפלה על ראשו, אך הוא לא נעקץ וכך אמו הבינה שבנה מיוחד במינו. אותו מלך בנה את אחד משבעת פלאי תבל. על הר שלם שכולו עשוי סלע נבנו אלף מ"ר של מקדשים חצובים בסלע ללא פיגומים אלא בדרך של ריקון החומר, וצורתם יחד כצורת צלב. 25,000 עבדים בנו במשך 20 שנה, 11 מקדשים עם חדרים, מחילות ומערות. הסתובבתי במקום המום מהמראות. התלוו אליי ארבעה סטודנטים שפגשתי בעיירה הצמודה להר, והם סיפרו לי את סיפור המקום. היה להם מאד חשוב לתרגל איתי אנגלית, עבורם זו הדרך לצאת ממעגל העוני שבו הם חיים. מסתבר ששלושה מהם הם בנים למשפחות של רועי צאן שיצאו ללמוד בניגוד לדעת הוריהם. כדי לפרנס את עצמם הם עבדו אחרי שעות הלימודים בצחצוח נעליים וסבלות. באחד הערבים הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לארוחת ערב אצל חברם, שהוריו עובדים במשרד ממשלתי. הלכתי איתם לשוק וקנינו עגבניות, ביצים ופלפלים והכנתי להם שקשוקה על אינג'רה (פיתה אתיופית. ג.מ). המאמץ שלהם ללמוד נגע מאד לליבי וכך ישבתי איתם לתכנן תכנית עסקית, הקמת מסעדת "ג'ורדן ריבר רסטורנט" (על שמי-יובל ירדן ועל שם הנהר החצוב בלב האתר הקדום) ובה הם יכינו שקשוקה עם אינג'רה. קישרתי אותם עם איש עסקים מקומי שהכרתי באוטובוס בדרך והוא הבטיח ללוות אותם בפרויקט. אחרי כמה ימים נפרדנו לשלום."

צילום: יובל ירדן