יש משהו בראפ שמאפשר לסגנון המוזיקלי הלא מוערך להיות כר פורה לסיפורים. אולי זו העובדה שחוקי הז'אנר מספקים שטח גדול יותר למילים, לעלילה ולקונספט. אולי זו העובדה שלרוב היוצרים בסגנון, לפחות במקורותיו, היו סיפורי חיים מרהיבים. אולי זה סתם משהו בביט שמאפשר להאזין לעולם בידיוני או אמיתי, לספוג אווירה, תמונה ונקודת מבט מעניינת על המקום. מה שזה לא יהיה שמאפשר את הסטוריטלינג (כינוי לסגנון הראפ שבו מספרים סיפור), כשעושים את זה נכון וחכם, התוצאה היא אלבומים מהפנטים ומצויינים.
גוסטפייס קילה לא זר לאפשרות הזו. למעשה, מדובר באחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר שיש למשחק הראפ להציע. גוסט יכול לצייר תמונה חדה וקפואה ואז בהינף מילה להפוך אותה לסצינת אקשן תזזיתית שכל זווית בה מכוסה. יחד עם הנחת האווירה של השיר וחיבורה לעלילה, מדובר בסרט עבור העיוורים, ביטוי ששומש בעבר בהקשר של סטוריטלינג (באלבומו של הראפר קייג'). האלבום החדש של גוסטפייס, Twelve Reasons to Die, הוא מלאכת מחשבת של סיפור ותמונות שהופכת אותו לאחד מאלבומיו הגדולים של חבר הוו טאנג קלאן הותיק.
אחרי שחצה את גיל הארבעים, גוסט לא עוצר את דמיונו הפרוע. הוא מתאר באלבום סיפור שעשוי להיקרא סרט קונג-פו-גנגסטרי עם נגיעות מד"ב. כל שיר מתייחס ומתקשר לעלילה המרכזית ומתפקד, במסגרת עלילת הסיפור, גם כפריט קוסמי מיוחד שלוכד את רוחו של גוסטפייס, גם באופן מטאפורי וגם באופן ממשי. אפשר לתקצר את הסיפור לבסיס הבא: גוסטפייס, תחת שם בדוי קלאסי שלו טוני סטארקס, נכנס לעולם הפשע באמצעות משפחת הדלוקס, משפחת פשע איטלקית (שבמקרה או שלא, גם קיימת במציאות).
הוא מספר איך הוא נשאב לפשע, והפך מילד צעיר ונלהב עם אמביציה לכוכב עולה ברגע שהחלק למכור קוקאין בניגוד לרצון המשפחה. אה, ואז משפחת הפשע הורגת אותו, ממיסה את גופו לתוך ויניל ואז מחלקת אתו ל12 תקליטים שפוזרו ברחבי העיר. 12 הקטעים הללו מכילים את רוחו וברגע שמשמיעים אותם ברצף, הוא חוזר בצורת הרוצח בעל פני הרוח (גוסטפייס קילה) כדי לנקום ברוצחיו. טוויסט קטן אך מבריק על הז'אנר הנדוש של ראפרים בהשראת טוני מונטנה.
כל זה אולי לא היה עובד, על אף הכשרון של גוסט, אם לא היה לו מפיק מתאים. אדריאן יאנג, שעד האלבום הזה עבודתו הבולטת ביותר היתה פסקול מעולה לסרט בלקספלוייטיישן פארודי, זוכה לקרדיט מלא לאלבום ובצדק. ההפקות שתפר אמנם נשענות על המוכשרת הוותיקה של הוו טאנג ושל המפיק האחראי על האלבום, ריזה, אבל התוספת האישית שלו, עם שימוש בסאונד של סול ופאנק ותיקים, משלים את האלבום הזה לסיפור מלא, מעניין ומרתק. ממש כמו סרט טוב, מהאלבום הזה לא יוצאים. רק משחררים את רוחו של הגוסטפייס קילה.
Ghostface Killah & Adrian Younge – Twelve Reasons to Die
