צריך להנהיג עוד יום אחד בשנה שבו צריך להשמיע צפירה, שתהדהד מקצה אחד של הארץ ועד הקצה השני. בנוסף לצפירה ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, ושאר האזעקות של צבע אדום וניסויי צופרים, יש לדעתי להוסיף עוד צפירה אחת, לציון היום בו נחשף עם ישראל לפרשה שבה בנות ישראל כשרות, שהתגייסו לצה"ל כדי לשרת את העם והמדינה, הוקרבו כקורבן למעשי אונס בידי מרצחים, חיות אדם שאנחנו במו ידינו הגשנו להם את בנותינו למעשי אינוס ומעשים מגונים.
האירוע הזה הוא קו אדום, קו פרשת מים בין מה שהיה לפני שהתרחש לבין מה שיבוא אחריו. אין ספק ששירות בתי הסוהר הוא גוף רקוב, שבפרפרזה ניתן לומר שהוא צריך להיות מאחורי הסורגים, עם שדרת הפיקוד שהייתה בתפקיד כאשר התרחשו המעשים הנוראיים האלה. עם ישראל עוקב אחרי הפרשה ואינו מאמין שבנות ישראל כשרות נאנסות בעת שירותן הצבאי בידי מחבלים, שבכול מדינה אחרת דינם היה מוות על מעשי הטרור שביצעו, וקל וחומר אחרי מעשי האונס.
מתברר שהבריחה מכלא גלבוע היא מחדל מינורי לעומת מה שקרה בפרשת אונס החיילות-סוהרות. מהפרטים שמתפרסמים נראה לכאורה שסגל הפיקוד של כלא גלבוע ידע, ואולי אף תרם לקידום מעשי האונס הללו כדי להשיג "שקט תעשייתי" בין כותלי בית הסוהר. מין תמורת שקט, על משקל מין תמורת מינוי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות.
גם ידיה של הפרקליטות אינן נקיות, כפי שקורה לפרקליטות לא פעם בשנים האחרונות. התלונה על האונס הוגשה בינואר השנה, ונראה שאלמלא חשיפת הפרשה קבל עם ספק אם היו מקדמים את החקירה ולא קוברים אותה קבורת חמור, שהיא סוג הקבורה הכי נפוץ בקרב גופים מדינתיים כמו משטרה ופרקליטות. גם הם מחפשים שקט, והעיקר לא להפוך כל אבן כדי לחתור אל האמת.
בן גוריון מתהפך בקברו, נוכח הבטחתו לפיה "תדע כול אם עבריה כי הפקידה את בניה ובנותיה בידי המפקדים הראויים לכך". אוי לנו שלכך הגענו. האם יש מקום נמוך מזה שאליו החברה שלנו יכולה להידרדר אליו? דרושה כאן חקירה מיידית והכי מעמיקה שידענו, כדי לבדוק מי האחראים לאירוע הטראומתי הזה מבחינה לאומית. אירוע שאינו פחות חמור מפרשת הר מירון, הצוללות או פרשת לבון משנות החמישים של המאה שעברה.
