הנה זה בא. היום הקדוש של יום הזיכרון לחללי צה"ל. בעוד שעות אחדות יחלחלו אט אט השירים המיוחדים כל כך ליום הזיכרון שזר לעולם לא יבין זאת. רק מי ששמע את צפירות האימים של המלחמות ההן, את קריעת הדממה בצהרי יום הכיפורים של שנת 1973 יכול לחוש בגופו את משמעות וקדושת היום הזה.

הימים האלה שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל הם הימים שבהם הנשימה קשה, לחץ הדם משתנה ופעימות הלב נעשות עצבניות משהו. אלה ימים של חשבון נפש לא פחות מהימים הנוראים בואכה צום יום כיפור. ימים של חשבון נפש כפול של בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

"יצאנו אט חיוור היה הליל…" ינגן הרדיו פעם ועוד פעם יחד עם "שיר החובש" ועוד רבים וטובים ועצובים מאוד ורבים מאתנו כל אחד עם הזיכרונות שלו מהמלחמה ההיא, מהקרב ההוא, מהחבר שנפל והשכן שנפצע.

אין כמעט בית שמשקוף הדלת שלו אינו מסומן כניצול שואה או דור שני ושלישי לשואה וכמשפחה שכולה או מי מקרוביה ומכריה נפל או נפצע במלחמות ישראל. כולנו רקמה אנושית אחת. פצועה בנפש ובגוף ומחפשת מנוחה ושלום. כל אחד בדרכו ועל פי השקפותיו.

ובעוד כולנו עטופים באבל לאומי. רבבות פוקדים את בתי העלמין וזוכרים את יקיריהם ובתוך סערת הנפש הלאומית הזאת מחלחל לו יום העצמאות המבקש להזיז הצידה את האבל ולחגוג תקומה ועצמאות. הזיקוקים מפלחים את השמיים במופעי אור מרהיבים והלב כמו ממאן להאמין שאנו מבקשים מחדריו לפנות מקום מאבל ויגון לשמחה.

יש מקום לעצב של יום הזיכרון ובאותה מידה ואולי כהמשך "טבעי" שלו יש מקום לשמחה על עצמאותנו. זה בדיוק סיפור חיינו על פני האדמה מאז הוציאנו ממצרים והביאנו אל הארץ המובטחת.

אנו מצווים להעביר את לפיד עצמאותנו וביטחוננו לדורות הבאים. אם בנדל"ן עסקינן אזי ארץ ישראל היא חלקת הנדל"ן שקיבלנו מהיושב במרומים כדי להעבירה הלאה. לא גדולה מדי. לא קטנה מדי אבל מוגנת ובטוחה וכדי שזה יתקיים נאסר עלינו מניסיון העבר למצמץ אף לא לשבריר שנייה. יום השואה לימד אותנו כי גם עם קטן ונרדף זקוק לחתיכת נדל"ן תחת השמש. יום הזיכרון לחללי צה"ל מלמד אותנו כי גם אחרי שזכית ב"מחיר למשתכן" וקיבלת פיסת נדל"ן אסור לך לשקוט על השמרים ולחשוב שנאים השכנים בעינינו. לתפארת מדינת ישראל.