באוטו השמיעו הבוקר, בדרך לבית הספר ולגן, שירים של אריק איינשטיין. התלבטתי אם לומר משהו לילדות. הקטנה הקדימה אותי: "היי, זה השיר ששרנו בשנה שעברה בגן". כן, נזכרתי שבאמת הם שרו את "אני ואתה" בטקס הסיום. בכל זאת החלטתי להחליף נושא. כי הבנות שלי, כמה עצוב, לא באמת יודעות מיהו אריק איינשטיין. אין לו משמעות מיוחדת עבורן. ילדה היספאנית קטנה שמסתובבת לבדה בלי השגחה בסדרה מצוירת שחוזרת על עצמה וספוג צהוב והיפראקטיבי חשובים עבורן יותר. זה בסדר. הן נולדו בתקופה שהזמר הלאומי הסתגר בביתו וכשהחומרים שהמשיך להוציא כמעט לא הושמעו. הזמר המפורסם השני, ההוא עם הקטינות? גם אותו הן לא כל כך מכירות.
אני לא חושב שבתקופה שאנחנו היינו ילדים היה טוב יותר רק כי הכרנו את אריק איינשטיין. מנגד, לנו היה יותר שקט מאשר לילדות שלי. החיים היו לא קלים יותר, הם היו ברורים יותר. גדלנו בבתים קטנים, המכוניות של הורינו קירטעו, בטלוויזיה היה ערוץ אחד. לא היה מה לראות, אז יצאנו החוצה, התרחקנו מהבית, היו לנו הרפתקאות, הסתבכנו בצרות. העולם שהקיף אותנו היה לא כל כך משמעותי, ולא עניין אותנו מה קורה בצד השני של המדינה או של הגלובוס. היה פחות רעש רקע. בדרך כלל, זה היה שיר של אריק איינשטיין, עם מילים נאיביות שהפיחו בנו תקווה שהכל אפשרי. מי בכלל חושב שהוא יכול לשנות את העולם היום?
נדמה לי שזו הסיבה העיקרית לכך שמותו של איינשטיין השבוע עורר מתקפת צער קשה וגורפת כל כך. אנשים לא בכו עליו, אלא על עצמם ועל העולם שהכירו. זהו, זה נגמר. היום הכל מהיר וסלולרי ומבולבל ופוסט מודרני. מכשירים מצלצלים, מסכים מרצדים. כל מה שקורה בצד השני של העולם נודע מיד. כל הצרות נכתבות בעיתון, מסופרות באינטרנט, מצפצפות כהתרעות באייפון. איינשטיין, עד יומו האחרון, הסתגר מכל הבלגן הזה בביתו. זה היה יותר מדי בשבילו. לפעמים זה גם יותר מדי בשבילנו, אבל אנחנו לא מרשים לעצמנו להפסיק את המירוץ. פעם, כשאריק היה בשיאו, נסענו לאט. מי נוסע לאט היום? צריך לטפס עם הג'יפ על המדרכה, להיפרד מהילדים בחיפזון ולרוץ לעבודה. אולי גם להעלות על זה סטטוס בדרך.
בטח ידברו עם הילדות על אריק איינשטיין בגן ובבית ספר. זו תהיה עוד חוויה, אחת מני רבות. כל כך הרבה חוויות יש להן, כל כך הרבה משחקים, מכשירים חשמליים ואפשרויות. הן בשום פנים ואופן לא מסכנות, הילדות שלי והילדים שלכם. במובנים רבים, הילדות שלהם טובה יותר מהילדות שלנו. הם גרים בדירות מרווחות יותר, נהנים מחוגים מתוחכמים יותר ואפילו בתי הספר שלהם – אל תגידו זאת בקול – מעט מתקדמים יותר. ובכל זאת, בילדות שלנו היה משהו מתאים יותר, ובכן, לילדים. העולם לא היה טוב יותר, אבל היה איטי יותר. היה לנו זמן לחשוב, לחלום, להיות עצובים, להתבלבל קצת. והיה לנו אריק איינשטיין. לא היה לנו הרבה, אבל בשבילנו זה היה המון. החל מיום שלישי בערב, כל זה איננו עוד.
