בשנים האחרונות עומד זיכרון השואה בצל העובדה כי מספרם של השורדים שחוו את הזוועה על בשרם הולך ומתמעט, ובעוד מספר שנים כבר לא יישאר מי שיוכל לספר ממקור ראשון על אותן שנים. עם זאת, מי שיכולים להעביר לדורות הבאים זיכרון משמעותי אחר הם בני הדור השני, ילדיהם של שורדי השואה, שרבים מהם כמהים לספר ולהעביר הלאה את המשמעות של לגדול בבית להורים שהגיעו משם.

בשנה האחרונה הוקם במודיעין פורום חדש המיועד לבני הדור השני, שהוקם על ידי אגף הקהילה בעירייה וחברים בו 30 תושבים ותושבות, שמלבד העברת המורשת הלאה, לילדי בתי הספר, משמש גם כקבוצת תמיכה חברתית-רגשית.

זיוה אסא, מנהלת אגף הקהילה, סיפרה השבוע איך הכל התחיל. "גם אני דור שני לניצולי שואה. ההחלטה להקים את הפורום גמלה בלבי לפני מספר שנים. ככל שהזמן עובר אנחנו נאלצים להיפרד מהדור הראשון, וההחלטה התחזקה בתקופת הקורונה, ששמה את הדגש על הצרכים הקיומיים ועל שימור הקהילה. הנקודות הכואבות עלו וצפו ביתר שאת, וההבנה שמישהו צריך להיות נושא הזיכרון הלאומי והאישי ולהנחיל את הזיכרון הובילה אותי לתחושה שצריך לקום ולעשות מעשה".

הקבוצה החדשה, שאסא מספרת כי " לפי מה שאני יודעת לא קיימת בארץ עוד יוזמה דומה ברשות מקומית", מקיימת סדנה בת 12 מפגשים, בליווי והדרכה של אנשי מקצוע, בה עברו המשתתפים הכרות עם מאפייני הרב-דוריות במשפחה, הקשר עם ההורים והשפעת החינוך על הדור השני, ועסקו גם בסודות ושתיקות שאפיינו רבים מניצולי השואה. את כל אלו עשו גם תוך שימוש בכלים כמו פסיכודרמה ופלייבק.

"מה שעלה בשתי הקבוצות", מספרת אסא, "הוא הצורך לתעד את הסיפור המשפחתי. זה היה מאוד חזק.  בנוסף, היה לי צורך לייצר סוג של הסדרה בצורך להנחיל את הסיפורים של הניצולים במוסדות החינוך בעיר. אחת ממטרות הפורום הייתה הקמה של פורום של מתנדבים שמוכנים להגיע ולספר את הסיפור של המשפחה".

אחד הסיפורים המשפחתיים הנפוצים, מספרת אסא, נוגע בעניין המגע והפגנת החיבה בבתים של שורדי השואה. "זה משהו שעבר כחוט השני במפגשים. הדור השני לא קיבל חיבוקים ונשיקות, וזה משליך מאוד על הדורות הבאים כי הדור השני לא יודע איך עושים את זה. דבר נוסף הוא אמירות כמו 'לא זורקים אוכל', וכל מיני חרדות ופחדים של הלבד, אובדן והתמודדויות עם השתיקות של ההורים. אני יכולה להגיד באופן אישי, שאצלי יש יותר חורים מאשר את הסיפור השלם, כי אימא שלי לא דיברה. רק בשנים האחרונות היא דיברה, וגם אז מאוד מעט. כמוני יש רבים בקבוצה. לכן הם לקחו על עצמם את המשימה ללכת ולחקור את מה שקרה להוריהם".

"הגיע הזמן שתקראי את הסיפור של אבא"

אחד המשתתפים בפורום הוא איציק פלד, תושב רעות בן 72, דור שני שכיהן כסגן אלוף בחיל האוויר. "אבא שלי הוא היה שורד יחיד מהמשפחה שלו בשואה, והוא למעשה מימש את חזון משואה לתקומה והקים פה משפחה חדשה בישראל. בישראל הוא היה מחנך ותחת הידיים שלו עברו אלפי תלמידים. הוא היה מנהל של כפר נוער ניצנים, שקם על חורבות הקיבוץ שנפל במלחמת העצמאות".

בניגוד לרבים מאותו הדור שהעדיפו שלא לספר כמעט דבר, אביו של פלד דווקא כן סיפר. "הוא עסק בהמון פעילויות ציבוריות והתנדבויות", מספר פלד, "ובין היתר היה גם יושב ראש של יוצאי קילצה בפולין, שם בתום המלחמה היה פוגרום ביהודים שחזרו לחפש קרובי משפחה. גם אותו כמעט חיסלו שם. הוא העמיד פני מת וככה ניצל. במשך השנים הוא סיפר לי מה עבר על המשפחה שלו. הוא ראה את העתיד כבר לפני עשרים שנה, והבין שהדור של שורדי השואה הולך ונעלם, וכבר אז הוא התחיל לעניין את בני הדור השני והשלישי לשואה ועשה הרבה פעולות להעביר את המורשת של הקהילה בקרב הצעירים כדי שיעבירו הלאה".

על פעילות הפורום והניסיון להעביר את אותה מורשת הלאה, אל ילדי בתי הספר, מספר פלד: "חשוב להדגיש את הנושא של משואה לתקומה ואת החשיבות של מדינת ישראל, כי התחושה שלי היא שיש מין סחף ואין מספיק מורשת בקרב בני הנוער הצעירים. חשוב למדינה שיסתכלו אחורה ויראו מה קרה לנו כאשר היינו מפוזרים ולא מאוחדים וחלשים".

גם עדינה שטויאר בת ה-72, גמלאית של המשטרה, היא חברה בפורום. "ידעתי משהו מאוד מעומעם לגבי הסיפור המשפחתי של ההורים שלי. בניגוד להרבה מאוד אנשים, שהדור הראשון לא דיבר, אצלנו דווקא אני לא רציתי לשמוע. למעשה, בכל פעם שאבא ניסה לעניין אותי היו לי מיליוני תירוצים. היום, כאדם בוגר, אני מנסה להבין את זה".

אל סיפורו האמיתי של אביה, אותו הנציח בספר זיכרונות שכתב, התוודעה שטויאר רק לאחר מותו, לפני 30 שנים. "הוא כתב את הזיכרונות שלו", היא מספרת, "וכל פעם הוא ביקש ממני שאני אקרא, אבל גם אז סיפקתי מיליוני תירוצים ולא קראתי. בסופו של דבר אבא שלי נפטר ב-1994 ומיד הבאנו את אימא שלי אלינו. כשבעלי נסע לאסוף חפצים, ואת ספר הזיכרונות של אבא שלי, הוא אמר לי 'הגיע הזמן שתקראי'. ישבתי כל הלילה וקראתי, ובואי נאמר שמאז אני עוסקת בשואה ומרצה על הסיפור של אבא שלי".

אביה של שטויאר נולד באזור גליציה, חבל ארץ הנחלק כיום בין פולין לאוקראינה, והתגייס לצבא האדום מיד לאחר הפלישה הנאצית. יומיים לאחר שהתחתן עם חברתו יצא אביה לחזית, ומאז לא ראה שוב את רעייתו הטריה ואת כל בני משפחתו, שנרצחו מאוחר יותר תחת הכיבוש הנאצי. "אבא שלי הוא היחיד ששרד מכל בני המשפחה שלו. הוא לא היה מאושר מזה, ותמיד האשים את עצמו שהוא שרד וכולם נרצחו".

עוד מספרת שטויאר, שגם כל משפחתה המורחבת של אימה נרצחה בשואה, על חשיבות הפורום החדש: "יש לנו תפקיד מאוד משמעותי, מאחר ואין כמעט שורדי שואה יותר, והבודדים שנותרו היו ילדים קטנים בזמן המלחמה ואני לא יודעת כמה מהם מסוגלים לדבר. זאת התקופה האחרונה שיש לנו את הזכות לשמוע את הדור הראשון, ואם רוצים להמשיך לספר חייבים לקחת את הלפיד לידינו".

משתתף שלישי עימו שוחחנו השבוע הוא עודד כהן פרירא, בן 68 מרעות, שהוריו היו חלק מהקהילה היהודית העתיקה בהולנד.: "הסיפור של אבי הוא סיפור של הסתרה על ידי משפחות נוצריות, והסיפור של אמי הוא ממחנות העבודה. לכן יש לי בפועל שני סיפורים שאני משלב. בילדותי ההורים לא דיברו על השואה בכלל. מה שידעתי זה שביום הזיכרון אנחנו לא צריכים להפריע להורים יותר מדי. ההורים  התחילו לספר את הסיפורים לנכדים שלהם, במסגרת עבודת שורשים. היינו משפחה מאוד קטנה, בלי הרבה קרובי משפחה כי לא הרבה שרדו את השואה. ההורים השקיעו את כל מרץ והתשוקה שלהם בבניית המשפחה מחדש, ובראייתם הניצחון הגדול שלהם היה כאשר הם ראו את כל הנכדים והנינים והמשפחה חזרה להיות משפחה גדולה. וזה בעצם המסר המרכזי שאני מנסה להעביר בהרצאות שלי – שנכון שהם עברו תקופה לא פשוטה, אבל הם קמו מזה והקימו מחדש את כל המשפחה. וזה גם המסר שאני מנסה להעביר לבני הנוער להם אני מרצה".