קיץ 2014 היה קשה לכולנו, ולא משנה מה הן דעותינו הפוליטיות. רצח הנערים, מבצע 'צוק איתן', המתח באוויר, הפיצוצים שהרעידו חלקים ניכרים מהמדינה, כולל מודיעין שגם את השקט היחסי ששורר בה פילחו לא מעט אזעקות. מתוך המתח הזה, ומתחושת חוסר האונים, קמה לה תנועת נשים שהחליטה לשים למצב הזה סוף. מיכל כצנלסון, מרים ג'ייקובס, מיכל דגני וקרן קיסוס, הן ארבע מתושבות העיר, החברות בתנועת "נשים עושות שלום". בשיחה איתן הן מספרות מה הניע אותן להצטרף לתנועה, ומזמינות בשבוע הבא את תושבי העיר להקרנת סרט חשוב שמהווה השראה לפעילותן.

כשאני מברר עם ארבע הנשים שיושבות מולי כיצד הן הגיעו לתנועת "נשים עושות שלום" (עליה נרחיב בהמשך), עולה שהן מעורבות שנים רבות בפעילות כלשהי למען השלום. כך למשל מיכל כצנלסון (55), אם לשניים, פסיכולוגית קלינית, ותושבת העיר מאז 1996: "הפעילות שלי כללה הליכה להפגנות ופעילות למען השלום, אבל כשהילדים גדלו התחלתי להרגיש שהיעילות של ללכת להפגנות פעם בכמה זמן  ולהצביע בקלפי לא סיפקה אותי. הרעיון של תנועה שמורכבת מנשים מאוד משכה אותי. היכולת של נשים והכוח שלהן לשנות מציאות ריתקה אותי. דרך הראייה שונה, דרך הפעולה שונה. אהבתי את העובדה שזו תנועת שטח בלי היררכיה, תנועה שמורכבת ממתנדבות, תנועה שמי שמציעה פרויקט גם מבצעת אותו. יש מעורבות ואחריות מאוד גדולה. אני לא יכולה לחשוב על העתיד שלי, של הילדים והנכדים שיהיו לי, של כל החברה פה, בלי לנסות להגיע לאיזה שהוא פתרון."

בלי ציניות

מרים ג'ייקובס (35), אם לבת אחת, רכזת פיתוח תכניות וגיוס משאבים בבית איזי שפירא, עלתה מאנגליה ב-2008. גם לה היה עבר פעיל, וכשהגיעה לארץ חיפשה את המסגרת המתאימה ביותר להמשך הפעילות. "תמיד חשוב היה לי לעבוד בתחום של בניית שלום בסכסוך הישראלי פלסטיני. כשהייתי צעירה יותר ולא היה לי יותר מדי ידע חשבתי שאבוא ואעשה שלום, ואז הגעתי לארץ וקרה לי מה שקרה להרבה עולים והפכנו לציניים יותר. למרות הציניות הייתי נחושה והחלטתי להישאר אופטימית. אם אנחנו לא אופטימיים שום דבר חיובי לא יקרה."

ג'ייקובס מצאה את עצמה עובדת בפרויקטים שונים בתחום השלום. "תמיד הייתי מעורבת בתחום הזה. עבדתי במרכז פרס לשלום ובמדרשת אדם לדמוקרטיה ולשלום. אחת התוכניות של מדרשת אדם נקראה נשים בפוליטיקה בשביל השלום. הבאנו נשים פלסטיניות וישראליות שרצו לקדם שלום בהגדרה הכי רחבה שיש. נתנו להן כלים להצליח בממד הפוליטי ציבורי. דרך זה היכרנו הרבה יוזמות. אחרי צוק איתן כששמעתי על התנועה דרך המדרשה זה התאים לי בול כי פתאום מצאתי תנועה שלא ניסתה להגיד 'לנו יש את הפתרון', תנועה שידעה להגיד שהיא לא יודעת מה הפתרון אבל שאנחנו יודעים שצריך לעבוד לקראת פתרון וכשלמדנו במדרשת אדם על התכליות של נשים ספציפיות בגישור ובמו"מ התחברתי לזה. למדתי תואר בתחום הזה וראיתי איך נשים יכולות לתרום לתהליכים של גישור ומו"מ באופן כללי. לא רק בשלום, אלא בכל מקום. זה צריך לעבוד גם ברמה הזו. הצטרפתי וידעתי שיש לי מקום. הרגשתי בעלות על התנועה. הרגשתי שזה נותן כל כך הרבה כוח על התנועה לקחת כל פרויקט שהיא רוצה, להצטרף ולבצע, כל אחת מקבלת כוח להאמין שהיא יכולה להשיג מה שהיא רוצה." והיא מוסיפה ואומרת: "כשהגעתי לארץ, ילדתי, לא היה לי זמן לשום דבר ופתאום מצאתי דרך להיות מעורבת ולעבוד לקראת משהו שהאמנתי בו. אני מרגישה שאני בסביבה של חברים, במעגל חברים שלא כולם חושבים כמוני. אני די במיעוט פוליטי בקבוצה, אבל זה נתן לי את המקום שבו אישה שמרגישה אותו הדבר יכולה לפעול. כולנו לא רוצות שהמצב הזה, הסטטוס קוו הזה, ימשיך. אנחנו לא גרים פה בביטחון וכולנו לא רוצים את המצב הזה ויש משהו פה, תנועה שלאו דווקא מזוהה עם שמאל, לא עם שלום כמו שהוא נתפש בד"כ, אלא מגדירה את המושג באופן מאוד רחב. זה נתן לי הזדמנות לדבר עם כל מיני חברים בעלי דעות שונות וללמוד יחד באמת על מה המשמעות של שלום וביטחון ודברים כאלה. לחשוב איך באמת לקדם ולא רק לבכות שאין לנו פרטנר. בואו נלמד ביחד. זה לא מספיק להגיד, צריך ללמוד."

רכבת השלום

גם מיכל דגני (60), אם לשלוש בנות, פסיכותרפיסטית במקצועה, עברה כמה שלבים עד שהגיעה לתנועה. "התעוררנו מהצומת של צוק איתן בתחושה ששוב נכנסנו לאותו מעגל של פתרונות אלימים, חוזרים ומייאשים. היה ניסיון של התעוררות נשית לייצר משהו בשיח הישראלי. הנקודה הזו מעגלים של נשים שהתעוררו והתאחדו. עוד לפני כן היה ניסיון להכיר את האחר בחברה הישראלית, עם מעגלים של ערביות ישראליות, דרוזיות. ניסו לצרף למעגלים נשים שבד"כ פחות דיברו איתן ופחות היו שותפות לשיח הישראלי. הרעיון של מגוון שהוא עמוד תווך מאוד מרכזי בתנועה. השיח הוא מרכז ופריפריה כל הזמן. התנועה הוקמה ברכבת של שלום שנסעה מנהריה לשדרות לכנס של קבוצת ההקמה, כנס הייסוד של התנועה היה בשדרות."

קרן קיסוס (55), אם לשלושה, העוסקת בגיוס משאבים לעמותה,  עלתה לארץ מארה"ב. גם היא בעלת היסטוריה כפעילת שלום. "הייתי פעילה ב'זרעים של שלום'. התחלתי כי הבת שלי הלכה למחנה וביקרתי אותה וזה היה רעיון נפלא. זה במיין שבארה"ב, ומגיעים לשם ילדים מישראל, יהודים, ערבים ישראלים ופלסטינים, ילדים מארצות מוסלמיות אחרות ועוד. הילדים חייבים לעשות משימות ולקיים שיחות משותפות. כשחזרנו התחלנו להקים קבוצות דיאלוג להורים ואנחנו עובדים כדי ליצור יוזמות דומות בכמה מקומות. הרעיון להכיר את האחר. אנחנו מקיימים פעילויות במשך השנה והילדים לומדים הרבה וכיף לראות את הביטחון להתבטא שנוצר אצלם אחר כך. למדתי מדעי המדינה אז הכרתי קצת את הסיטואציה. כששמעתי ממיכל כצנלסון שפגשתי בצומת על התנועה, החלטתי שאני לא יכולה להיות בארץ ולא להיות פעילה. הכרחתי את עצמי ללכת. החלטתי שאם אני בארץ אני חייבת להיות אופטימית. החלטתי להשתתף בארגון, לעמוד בצמתים. אם אני אשב בבית לא אהיה שלמה עם עצמי. זה מגוון נשים שאהבתי את הפעילות שלהן. היכרתי ערביות כשהתנדבתי בלוד וב'זרעים של שלום'. חשוב להכיר את האחר ואם אנחנו מאמינים במשהו אנחנו לא יכולים לשבת בבית אלא ללכת ולעשות. זו הסיבה שנכנסתי לזה. יש כאן נשים נפלאות."

נשים כחלק מההסכם

מהי תנועת "נשים עושות שלום"?

"התנועה מורכבת מנשים שאחרי 'צוק איתן' הרגישו שחייבות לעשות משהו כדי לשנות את השיח כאן לשיח של שלום, באנו ודרשנו שני דברים. כל ממשלה או שלטון שלא יהיה יחתור להסכם מדיני מכבד ומוסכם על כל הצדדים, לחזור לשולחן המו"מ ולשתף נשים בתהליכי קבלת החלטות בהתאם להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם  שישראל חתומה עליה – שיתוף משמעותי של נשים בכל הצמתים והפורומים. אלה שתי המטרות העיקריות. אנחנו רוצות הסכם מדיני ומימוש פתרון לא אלים ומכבד של הסכסוך. אנחנו תנועה לא מפלגתית של אלפי נשים היום שהן בעלות דעות פוליטיות שונות, ההובלה היא נשית, 15% גברים בתנועה. אנחנו לא מנסים לשנות את דפוסי ההצבעה, אלא לייצר הבנה והסכמה שבקרב רוב האזרחים בישראל ללא קשר לדפוס ההצבעה מסכימים שצריך לייצר פתרון לסכסוך. אנחנו לא מקדמות מפלגה או אישיות פוליטית. אנחנו תנועה אזרחית פתוחה לנשים וגברים שפועלת על בסיס אמונה שצריך לייצר מרחב בטוח לנשים לעשייה פוליטית ולקול הנשי. יש חשיבות ותרומה ייחודית לציבור הנשים בתהליכים של יצירת הסכמה ציבורית ותהליכי מו"מ."

אופן הפעילות של התנועה גם הוא א-פוליטי. "אנחנו דורשות את הדברים הללו ממי שנמצאים בתפקידים המתאימים. מי שלא יהיה, שיחפש דרך ליצור הסכם וימצא עם מי לדבר בצד השני כדי להגיע אליו.

התנועה מנסה לשבור ולהרכיב מחדש מושגים שבישראל הפכו מזמן לפרדיגמות שקשה לשרש. הן אומרות, וקיסוס מבהירה: "ההגדרה של ביטחון מאוד לא נכונה. יש דרך מאוד מסורתית להבין את המושג ביטחון. אנחנו מנסות להגדיר מה זה ביטחון. נשים מוכנות לברר באמת מהו שלום ומהו ביטחון. לתת מגוון תשובות לבנייה מחודשת של המושגים האלה." מוסיפה כצנלסון. "השיח הזה הוא שיח חדש. הוא מורכב ומעניין ואחד הפרויקטים היפים של התנועה, ונקרא 'סלט ישראלי'. יזמו אותו יהלומה זכות ויעל אדמי. יהלומה גדלה באופקים, ואחרי שיצאה לפנסיה מהצבא הקימה את מרכז חוסן באופקים. זה מרכז שנותן מענה לציבור גדול שסובל שנים ארוכות מטראומות של מלחמה. היא יזמה את פרויקט אוהל צום איתן, שהוקם במלאת שנה למלחמה, מול ביתו של רוה"מ בי-ם ובו במשך 60 ימים, כימי המלחמה, צמנו בסבבים של 24 ו-48 שעות. באוהל הזה היו מפגשים מאוד מעניינים עם כל מגוון הקשת הפוליטית והחברתית שיש לנו. זה זכה להד מאוד גדול. אחרי כן יהלומה הצטרפה לתנועה, ואז גם יזמה את 'סלט ישראלי'. מפגש בין נשים מכל מיני מקומות סביב מאכלים שכל אחת מכינה. המגוון הוא נורא חשוב. בתנועה חברות נשים מהצד השמאלי והימני של המפה. מתנחלות, חילוניות, ערביות, דרוזיות, מרכז ופריפריה."

ובכל זאת, אני מקשה, מה הופך את הראייה הנשית לשונה מזו הגברית? למה נשים יכולות להצליח במקומות שבהם הגברים נכשלו?

כצנלסון: "אני מאוד ערה ורגישה לנזקים הנפשיים שיש לטראומות מלחמה מתמשכת. גם אם לא נהרגים ונפצעים. היכולת של נשים להתבונן על העורף ולדרוש התייחסות אליו, זה קול שלא כל כך נשמע. בזמן מלחמה כולם באים לעזור, אבל הטראומה היא טראומה מתמשכת. לא יתכן שנשים שהן 50% מהאוכלוסייה וקולן לא נשמע. זה קורה בעולם. יש ממשלות עם אחוז גבוה של נשים אבל אצלנו כמעט שלא. הייתה תחושת חוסר אונים מאוד גדולה בצוק איתן. תחושה ששני הצדדים עשו את כל הטעויות האפשריות כדי להתחמק ולהכשיל משאים ומתנים. אם יש סיכוי שמשהו יקרה זה שהקול הנשי יישמע בשני הצדדים, וגם בצד השני הוא נשמע. לא בעוצמה שהיינו רוצות, אבל יש לנו קשר איתן כל הזמן."

סרט לדוגמא

ביום א' הקרוב (11.9)  תקרין התנועה את הסרט "גרשו את השטן בחזרה לגיהנום"  (בבית הספר "יחד" בשעה 20:00 ,הכניסה חופשית). הסרט שזכה בפרסים, מספר על נשים שהחליטו לקחת את גורל מדינתן השסועה בידיהן, ולהביא בכוחן הנשי לסיום המלחמה שקרעה את המדינה.  דגני: "באחת ממערכות הבחירות עבדנו במטה גברים ונשים. איכשהו הנשים עשו את העבודה והגברים נעשו גנרלים." גם בסרט זה ככה. יש בו רגע נורא מרגש. הגברים יושבים למו"מ וישר דואגים לתפקידים, חלוקת שלל, תפקידי מלחמה ושרים. הרגע המכונן הוא שהנשים מחליטות נו מור. הן לא ייתנו עוד פעם לאותו סיפור להתרחש מחדש. ואז הן יושבות בארמון ונועלות את הגברים בפנים. רק כשהן הפגינו את כוחן ולא הסכימו להסדר הזה, ברגע הזה התרחש רגע המפנה של המו"מ בין שני הצדדים הלוחמים. זה הרגע שהנשים הפקיעו מהגברים את הכוח להמשיך להרוג אחד את השני. אנחנו חיילות שלום, עם צו 8 מדי פעם. המחויבות היא אותה מחויבות. האמונה ברעיון היא אותה אמונה. הדרך שמוצעת על ידי הגברים במצב הקיים היא דרך בלי אלטרנטיבה, אופטימיות ותקווה." מספרת דגני. "אנחנו שומעות את הקול הזה מאותם גנרלים אחרי שפרשו." מוסיפה כצנלסון, ודגני מסכמת –  "גנרלים שסיימו את שנות השירות שלהם אומרים שאין ברירה אלא לשבת למו"מ."

ספרו עוד על הסרט המשמש כשהשראה?

דגני: "הוא נפתח עם דמות של אישה שמלווה אותו ומספרת על היום שבו הכפר שלה נשרף. התיאור הפרטי הזה מתאר את מלחמת האזרחים העקובה מדם שהייתה במשך שנים בליבריה. אותה אישה מגיעה לכנסייה ובעצם בהחלטה פנימית אומרת לעצמה שהגיעה הזמן לחפש דרך אחרת. במקביל יש שיתוף פעולה עם אישה מוסלמית שמגייסת נשים מוסלמיות לאותו מאבק נשי."

"בליבריה התנהלו שתי מלחמות אזרחים." מסבירה כצנלסון. "הראשונה בין 89' ל-98', השנייה בין 99' ל-2003. מאות אלפי אנשים מתו. נשים ילדים, הסרט מספר את הסיפור של נשות ליבריה שלקחו על עצמן את הפיקוד."

"שני הצדדים, העם, שילם את מחיר המלחמה הזו, טבחו, אנסו, שרפו, הרעיבו. ברגע מסוים החליטו הנשים לעשות מעשה ולצאת כנגד דיקטטור מאיים." מוסיפה דגני."הנקודה המרכזית היא שחברו יחד נשים צעירות, זקנות, נוצריות ומוסלמיות, הצדדים הלוחמים בעצם, חברו יחד ודרשו להפסיק את המלחמה. כשהקרבות התקרבו לבירה מונרוביה, אלפי נשים יצרו מכשול צר אך איתן בין הכוחות הנלחמים. הן לא הביאו לבד את השלום, אבל הן עוררו את דעת הקהל העולמית. הן גייסו את העולם. גאנה אירחה את המו"מ. הנשים האלה שלא היה להן מה להפסיד יצאו כולן לבושות לבן, הפגינו ודרשו שזה ייפסק." מציינת כצנלסון. "זה היה מו"מ מזויף. הגברים ישבו וחילקו את השלל אחרי המלחמה. כדי להגדיל את השלל המשיכו להבעיר את התבערה בליבריה. ברגע מסוים הנשים קלטו שבעצם פניהם לא לשלום אלא להנציח כוח ואת המשך המלחמה ואז החליטו לעשות מעשה ולא לאפשר לגברים לצאת מחדר הדיונים."

הסוף היה טוב. הדיקטטור נפל ובליבריה מונתה לראשונה נשיאה אישה. נשים סייעו בהנחלת הסכם השלום שנחתם במדינה, וליבריה משתקמת לאיטה.

גם תנועת "ארבע אימהות" הצליחה להביא לסיום מערכה כואבת וארוכה בזמנו. האם אתן רואות בעצמכן ממשיכות שלהן?

דגני: "ארבע אימהות תמיד מהוות מודל לקנאה וחיקוי. העוצמה של השינוי שהן הביאו היא אדירה. ארבע אימהות הצליחו כי המחיר שישראל שילמה על הישיבה שם היה בהרג יום יומי של חיילינו ורוב העם הבין שצריך לצאת משם."

גם ג'ייקובס מסכימה שיש קשר, אבל מסתייגת מהזיהוי. "יש קשר, אבל כל תנועה היא בעלת קונוטציה פוליטית וחשוב שהתנועה שלנו לא תהיה מזוהה עם תנועה פוליטית. למדנו מארבע אימהות כמו שלמדנו מליבריה."

לא רק אמהות

כצנלסון מבקשת להדגיש דווקא את ההבדל בין שתי התנועות. "יש הבדל גדול. השאלה היא אם בורחים ממקום רע או הולכים למקום טוב. בתנועה שלנו אנחנו מדברות על השלב הבא. לא על להפסיק מלחמות אלא על שלום, על פתרון, צעד קדימה עם אופטימיות מאוד גדולה שיכולה לגעת בנשים וגברים. לא כולנו אימהות ולא כולנו נשואות. אנחנו נשים. זו הגדרה רחבה יותר. השם אומר המון. ברור שלא היו שם רק אימהות, אבל יש כאן כוח לנשיות ולא לאימהות דווקא. הקול הנשי רואה אחרת את הסיפור של מלחמה ושלום. יכול להכיל מגוון רחב יותר של דעות."

באוקטובר מתקיים אירוע השיא של התנועה, צעדת התקווה. "זו צעדה שמתחילה בראש הנקרה ב-4/10 ומסתיימת בירושלים בעצרת גדולה ב-19/10." מספרת כצנלסון בגאווה. "הצעדה תעבור בדרך ממודיעין לנווה שלום בשביל ישראל. אנחנו נפגוש אותה ב-16/10. גיבורת הסרט, לימה בויד, מגיעה לארץ לכבוד הצעדה. היא תגיע למפגש בנווה שלום במוצאי סוכות ב-17/10 בערב. לפגוש אותה פנים אל פנים אחרי הסרט יהיה מרגש."

בתמונה מיכל דגני, מיכל כצנלסון, מרים ג'ייקובס וקרן קיסוס ( מימין לשמאל). צילום אינגריד מולר