טקס פרסי אופיר שנערך בשבוע שעבר, ה"אוסקר הישראלי", הכתיר רשמית את הסרט "שבע ברכות" כמנצח הגדול של השנה, עם לא פחות מ-10 זכיות (מתוך 12 מועמדויות), ברגע שהיווה גם ניצחון גדול במיוחד עבור אלינור סלע מכפר האורנים.
סלע היא שחקנית, תסריטאית וסטנדאפיסטית ותיקה, שאיכשהו למרות קריירה ארוכה נותרה מתחת לרדאר הציבורי. כעת, כאשר הסרט שהייתה שותפה לכתיבתו ואף כיכבה בו בעצמה עשוי להתמודד על ייצוג ישראל כמועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, היא מסכמת בריאיון למודיעין NEWS את הדרך הארוכה עד לפרס אופיר בו זכתה עבור כתיבת התסריט.
"התפוצצות של שנים של עבודה"
"היינו במתח גדול וגם בציפייה גדולה", היא מספרת על רגעי הזכייה, "כי האמנו, אבל תמיד יש הפתעות. לידינו היו עוד סרטים ראויים. כשזכינו זאת הייתה באמת התרגשות והתפוצצות של שנים של עבודה. זאת זכייה גורפת, ולי באופן אישי זה פרס על תסריט ראשון שאני כותבת, ופרס על הסרט הטוב ביותר. זאת חגיגה גדולה. עכשיו אנחנו עם הפנים לאוסקר. אנחנו לגמרי מאמינים שגם זה אפשרי. נשלחים יותר ממאה סרטים, ואתה צריך להיכנס ל-15 ואחר כך לחמישייה הסופית. מישראל זה עוד יותר קשה לעשות את זה, גם בגלל היעדר תקציבים, ואולי גם כי אנחנו לא הכי אהודים בעולם כרגע, אבל אנחנו נבוא עם אותה אהבה ואמונה ורצון לעשות טוב, ונגיע גם לשם".
"שבע ברכות" הוא דרמה משפחתית ישראלית, שבמרכזו חתונתה של מארי (ריימונד אמסלם) בת ה-40, שמגיעה לחופה בליווי אמה הביולוגית חנה (תיקי דיין) מצד אחד, והאם המאמצת גראציה (רבקה בכר) מצד שני. במרכז העלילה הכלה מארי, שנולדה לחנה מרובת הילדים ונמסרה בגיל שנתיים לגראציה, אחותה חשוכת הילדים של חנה. כך, על פי מנהג אשר היה קיים בקרב יהדות מרוקו וכונה "הלוואת ילדה", אם לילדים רבים הייתה מוסרת את אחת מבנותיה לאחותה חשוכת הילדים, כדי למנוע את גירושיה.
מארי חיה שנים רבות בצרפת ובהמשך הסרט מתבררת הסיבה לכך – טינה רבה לאימה הביולוגית שהעבירה אותה ממשפחתה המקורית לאחותה העקרה. אותו מנהג שהיה אמור להיות מעשה של חסד נתפס בעיניי מארי כסוג של יתמות. מארי מצפה לקבל סליחה על מה שעשו לה בילדותה, ומצד שני כולם סוברים שהיא דווקא צריכה להודות על כך שהועברה ממשפחתה המקורית והענייה אל דודתה העשירה שאימצה אותה כבת. האמת המרה נחשפת לאט במהלך החתונה ובשבעת הימים שלאחריה – ימי "שבע ברכות" – בהם מתארחת המשפחה בכל יום אצל בן משפחה אחר.
כאמור, דרך ארוכה במיוחד עברה סלע (בת 49, נשואה+3) עד שקיבלה את ההכרה הרשמית והמספקת מכל בטקס פרסי אופיר. היא נשואה באושר לבני, מתרגלת מדיטציה, לומדת בודהיזם הרבה שנים, וגם למדה קבלה בעבר "כדי לאזן כל הזמן את הטירוף ואת היצירה", כדבריה. היא בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב ובית הספר רבדים לכתיבה, ויש לה מופע סטנד אפ מצליח בו כל מופע נכתב מחדש במיוחד לקהל. "זה מה שחידד אותי והכין אותי שנים לכתיבה שמבינה אנשים", היא אומרת, "גם כשאני עושה תחקיר למופע אני אף פעם לא שואלת מה מצחיק אתכם, אלא מה כואב לכם. ההבנה שמה שכואב לך הוא גם מה שמצחיק אותך, זה מורגש מאוד בסרט. הסרט מטפל בפצע כואב מאוד ומכאיב מאוד, אבל יש בו גם מלא הומור. מתרגשים ובוכים ביחד, כי זה מגיע מאותו מקום בסרעפת".
מופעי הסטנד אפ בכתיבה אישית איתם היא רצה כבר שנים, גם מול ארגונים גדולים, השאירו אותה מצד אחד בתוך היצירה ובקשר עם הקהל, ומצד שני הרחיקו אותה מהמקומות שרצתה להיות בהם. כל זה השתנה ברגע שהחליטה שהיא לא מחכה יותר, אלא עושה את זה בעצמה עבור עצמה. "לפני שבע שנים, באמצע יום אחד, החלטתי שאני מרימה טלפון לריימונד אמסלם, שהיא בת דודה שנייה שלי ומכירה את המשפחה, ההווי ואת התרבות, וגם למדה בניסן נתיב בירושלים, ומציעה לה להצטרף אלי לכתיבת התסריט. עשיתי חישובים שהיא אחרי לידה והיא בטח תהיה פנויה, וככה יצאנו למסע. התחלנו בתחקיר די מוגבל, כי הרבה אמרו שלא יסכימו לדבר איתנו. לאט-לאט התחלנו לדבר על זה ולפתח את זה, ופתאום אנשים סביבי התחילו לספר לנו על תופעת ה"ילדה בהלוואה". אז התחלנו להבין את גודל התופעה".
יותר מאוחר הצטרפו אליהן רונן בן טל המפיק, ואיילת מנחמי הבימאית שגם ערכה את התסריט. "נהיינו רביעייה שמחוברת בנשמה", מספרת סלע, "ואז הצטרף הקאסט המטורף הזה, גם שחקנים וגם לא שחקנים, חלקם בני משפחה אמיתיים שלנו. הפכנו למשפחה ועד היום זה נשאר ככה. אני ותיקי דיין מדברות לפחות פעם ביום, וככה זה עם כולם. תיקי דיין עושה תפקיד ענק וגם רבקה בכר, שתי שחקניות בגיל 75 שעושות תפקידים ראשיים מדהימים. ובכלל, זה סרט שכולו דמויות נשיות בתפקידים ראשיים. זאת יצירה נשית. התסריטאיות הן נשים והבימאית היא אישה. הסרט נולד מתוך סיפור על רחם, מישהי שהרחם שלה מתפקד ומישהי שהרחם שלה לא מתפקד. זה מה שמחולל את כל הסיפור, והוא גם זה שמאפשר את החמלה ונדיבות הלב של לתת את הבת שלך, שזה מעשה מטורף ואצילי בעת ובעונה אחת".
"לא הייתי נותנת את הבת שלי"
אל אותה תופעה, שלא ממש מדוברת גם בקרב יוצאי מרוקו, סלע הגיעה מתוך שברי מילים ומשפטים ששמעה בילדותה. "במשפחה שלנו לא דיברו על הסוד", היא מספרת, "הייתי ילדה מאוד סקרנית, הייתי עושה את עצמי ישנה ומקשיבה למה שהמבוגרים מדברים. ידעתי שברי דברים, אבל לא באמת ידעתי. רק כשהתחלתי לחקור הבנתי שהייתה לא רק ילדה אחת שניתנה במשפחה שלנו. שתי אחיות של סבתא שלי נתנו שתי ילדות לאחיות העקרות שלהן. כשהתחלנו לעבוד על התסריט הדודים התחילו לדבר. כשהסתיימה כתיבת התסריט הרמתי טלפון למארי, ממנה שמענו את הסיפור האמיתי, ונדהמנו לגלות שחלק מהתסריט שהיינו בטוחות שהוא מהדמיון שלנו קרה במציאות. הסרט הוא לא הסיפור האישי שלהן, אבל הוא בהשראת הסיפורים שלהן".
מארי, הדמות שעליה מבוסס התסריט, היא בת דודה של אביה של סלע. "מארי נמסרה לאחות של אימא שלה", היא מספרת, "והיום אני רואה מה הסרט עשה לה. עד הסרט היא מעולם לא פתחה את זה, אפילו לא עם הכי קרובים לה. כשריימונד אמסלם ואני הגענו אליה בשלב התחקיר, בעלה ישב לידה ומהתגובות שלו הבנו שהוא שומע את זה בפעם הראשונה. היום היא אומרת שהסרט פשוט ריפא אותה. נסענו איתה לאימא שלה, שהייתה אז בת 96, עם תיקי דיין. זאת הייתה הפעם הראשונה שהן פתחו את הנושא הזה, וזה איפשר לה לעשות סגירת מעגל, מה שלא היה לה עם גרציה שגידלה אותה. מארי היא אישה יפה ומלאת חיים, ועם אותה נדיבות לב היא יכלה להבין איך אימא שלה עשתה את זה. זה היה אז חלק מהתרבות, הם חיו בחמולה וזה היה מקובל. כמו שהיום אצלנו פונדקאות מקובלת, זאת הפונדקאות של פעם".
ובטח תהית האם את היית מסוגלת למסור את הילדה שלך לאחותך?
"כשקיבלתי את הפרס והודיתי לאחי ולאחותי, אמרתי להם 'מצטערת, אבל אני לא הייתי נותנת לכם את הילדה שלי'. היום אני יכולה יותר להבין, גם כי אני מבינה יותר את צורת החיים שלהם. הם חיו בחמולה והגבול שהם שמו היה הרבה יותר רחב. גם תיקי (דיין) בראיונות אומרת שהיא הייתה נותנת את הילדה שלה לאחותה. יש משהו בדור הזה שהוא פחות אגואיסטי, פחות מרוכז בעצמו, ולכן אני פחות שיפוטית ממה שהייתי בתחילת הדרך".
החמלה שלצד הכאב
מארי, האישה עליה מבוססת הדמות בסרט שגם נקראת כך, לא כועסת על אימה שמסרה אותה לאחותה, בניגוד לדמותה בסרט. "היה לנו קשה להאמין בזה", אומרת סלע, "אבל לא רק שהיא לא כועסת על אימא שלה, היא גאה במעשה שעשתה, למרות כל הכאבים שמלווים אותה. חלק מהכעס אצלה נותב לדודה שגידלה אותה, ועדיין יש בה יש בה המון חמלה. מארי בסרט שונה ממארי האמיתית, כי בסוף אתה כותב דרמה ולא יכול לחקות את החיים".
הנושא העדתי מאוד בולט בסרט, גם בשל העובדה כי הדמויות נעות בקלילות בין צרפתית ומרוקאית לעברית ("היה לנו מאוד חשוב שהדמויות יערבבו בין השפות בתוך המשפט, כי ככה הסבתות שלנו דיברו"), אבל לא מהכיוון שמדובר היום בשיח הרשתות הרעיל. "אני כל הזמן אומרת שהסרט הוא לא רק על משפחה מרוקאית, אלא על כל משפחה עם פצע", מסבירה סלע. "המנהג הזה לא היה מקובל רק במרוקו, אלא גם ברוסיה וטוניסיה ופולין. בסוף היצירה הזאת נוצרה מתוך חיבור של שני אשכנזים (המפיק והבימאית) ושתי מרוקאיות (אלינור וריימונד), שפשוט לא רואים את הדבר הזה בכלל, שהתחברו ביחד והרוויחו כל כך הרבה אחד מהשני. קיבלנו מבט עוד יותר אוהב על המשפחות שלנו. זה בא מתוך המקום שאנחנו כל כך דומים, לכולנו כואב".
סלע משחקת בסרט את דמותה של אירית, אחותה של מארי, אבל במקור היא תכננה בכלל לשחק בעצמה את הדמות של מארי. "יצאתי לדרך כשאני בטוחה שאני כותבת לעצמי את התפקיד של מארי", היא מספרת, "רציתי לכתוב לעצמי תפקיד מלא בשר ועומק. כשריימונד הצטרפה לכתיבה החלטנו שאנחנו לא מחליטות מי תשחק את מי. עם הזמן זה הלך ונהיה כל כך ברור שזאת היא, כי לריימונד יש את כל האיכויות לשחק את מארי. אירית, שאותה אני משחקת, היא המנוע של כל המשפחה הזאת, היא הר הגעש שמתפוצץ על המסך. כשהלכנו לפגוש את איילת בפעם הראשונה ואמרנו לה שאנחנו משחקות את התפקידים הראשיים, היא אמרה 'הנה מארי והנה אירית'. זה היה ברור. עם ההתקדמות בתהליך הכתיבה הסיפור כבר הפך להיות הרבה יותר חשוב מאשר אני והתפקיד שלי. זה היה הרבה יותר גדול מהכל".
על ההחלטה לספר את הסיפור באמצעות מסורת שבע הברכות, במסגרתה חוגגים את הנישואין מדי יום במשך שבוע, כל פעם בבית אחר, מספרת סלע: "ישבנו וחשבנו ופתאום זה הגיע הדבר הזה, שזה יהיה במסגרת של שבע ברכות. הבנו את הכוח של זה, של המפגש יום אחרי יום, אותם אנשים, כל פעם בבית אחר. הבנו כמה זה מציף אותם וכמה זה יפוצץ אותם בסוף. זה גם נתן לנו את האפשרות לתת לכל דמות לבוא לידי ביטוי. אחד הדברים שהיו לי חשובים זה שלא יהיה מצב ששחקן יתבאס מהתפקיד. רציתי שלכל דמות יהיה את הרגע שלה, וזאת הסיבה שגם הקהל כל כך אוהב את הדמויות ונקשר אליהן, כי אתה מכיר אותם ואת הכאבים שלהם".
איך המשפחה שלך קיבלה את הסרט?
"את לא מבינה כמה הם גאים בו וכמה שהם היו שותפים לעשייה שלו בכל רובד. דוד מקס בישל את האוכל, לקחנו מהם בגדים, כפתנים, והם היו הניצבים בחתונה. הם ממש היו חלק מהסרט. הם גם נתנו לנו את התמונות שתלינו בבתים של הדמויות, והיום הם כל כך גאים וכל כך מתרגשים. גם קהילת החירשים מאוד מתרגשת בגלל התפקיד החשוב של החירש שפותח וסוגר את הסרט. את התפקיד משחק עמנואל, שהוא אח של סבתא שלי. פתאום אתה מבין שדווקא זה שכביכול לא מדבר ולא שומע, הוא זה ששומע הכל והוא זה שהאמת מגיעה ממנו. רק ההבנה הזאת מרגשת אותם, לראות איזה תפקיד הוא עושה, והוא עושה אותו מדהים כי הוא בא עם האישיות המדהימה שלו והלב שלו. כל פעם שאני רואה אותו על המסך אני מתרגשת. סבתא שלי, לפני שהיא נפטרה, אמרה לנו 'אל תשכחו להזמין את עמנואל לארוחות משפחתיות'. ובאמת, בסרט אני הזמנתי אותו לשבע ארוחות".
ומה עכשיו, מתכוננים לאוסקר?
"אין לנו הרבה זמן כי אנחנו בהגשה לאוסקר, שתהיה בשני לאוקטובר, ואנחנו נעשה הכל כדי להיות שם ולייצג את ישראל. מהיום הראשון אמרתי שאני חולמת על תסריט שהוא גם אמנותי וגם מסחרי, כי אני רוצה שהוא יגיע למיליוני בני אדם. זה בא ממקום שרוצה לגעת ולהגיע לכמה שיותר אנשים. כל הזמן אמרתי 'עד האוסקר'. אחרי הזכייה בפרסי אופיר המפיק אמר: 'כשאלינור אמרה אוסקר צחקנו, ועכשיו כולנו מאמינים שזה אפשרי".
