"גוף שלישי". תסריט ובימוי: פול האגיס. שחקנים: ליאם ניסן, מילה קוניס, אדריאן ברודי, מורן אטיאס, אוליביה ווילד, ג'יימס פרנקו, קים בייסינג'ר, מריה בלו. ארה"ב, 2013. 137 דקות. 2 כוכבים
ב-2006 קנה פול האגיס את עולמו כאשר "התרסקות", סרט השני כבמאי בסך הכל, עקף את "הר ברוקבק" המוערך בדרכו לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, וזיכה אותו גם בפרס התסריט. מאז הוא הפך לאחד היוצרים הפוריים בהוליווד, וכמעט מדי שנה עולה סרט שכתב או ביים או הפיק או שלושתם. ההספק שלו כולל בין השאר את "בעמק האלה", "גיבורי הדגל", "מכתבים מאיוו ג'ימה" (שסיפק לו מועמדות רביעית לאוסקר. הראשונה הייתה על התסריט של "מיליון דולר בייבי"),"שלושת הימים הבאים", סרטי ג'יימס בונד "קזינו רויאל" ו"קוואנטום של נחמה" וסדרת הטלוויזיה "התרסקות". בדומה לסרט ההוא שפרסם אותו, "גוף שלישי", סרטו החדש, מכיל מספר נרטיבים העוסקים כולם באותו הנושא. אז זה היה גזענות, הפעם זה הורים המסכנים את ילדיהם. פוטנציאל נפיץ שהאגיס, למרבה הצער, לא מיטיב לממשו.
שלושה צירי עלילה מכיל "גוף שלישי", וכל אחד מהם מתרחש בעיר אחרת: פריז, ניו יורק, רומא. בראשון סופר עטור פרסים (ליאם ניסן) נאבק ביצירתו החדשה ובמאהבת שלו אנה (אוליביה ווילד). בשני אישה שאיבדה את כל עולמה (מילה קוניס) מנסה לייצב את חייה ולהשיג הסדרי ראייה על בנה מאביו המנוכר (ג'יימס פרנקו). בשלישי סוכן של חיקויים זולים מסתבך עם צועניה מסתורית (מורן אטיאס), המנסה לחלץ את בתה מציפורניו של פושע. כל אחד מהסיפורים עומד בפני עצמו, וכל אחד מהם קשור לשני. לפחות, ככה זה אמור היה להיות.
רשימת הנושאים בהם מנסה האגיס לטפל בסרטו הנוכחי כוללת דכאון שלאחר לידה, נטיות אובדניות, גילוי עריות, בוגדנות, תאונות קטלניות ואשמה הורית, אשמה מצמיתה המשותפת לגיבוריו כולם. אלא שלהוציא סצינה אחת מצמררת של גילוי עריות, הסרט אינו מתמקד במהות. מלאכת תפירת הסיפורים זה לזה גסה. צרימות עולות מחיבורים שאינם מתיישבים במקומם בהרמוניה. הפתרון שמובא בסופו של דבר לכל אחד מהסיפורים, ולקשר ביניהם, הוא הפתרון הצפוי ביותר שקיים בארסנל, העצלני ביותר והכי פחות מוצלח. העיסוק בדברים הכואבים והקשים – מערכת יחסים מינית בין אישה לאביה, אב שאחראי למותה של בתו, אם שניסתה להרוג את בנה – לא נעשה בצורה ישירה, בידיים חשופות, אלא מוזכר כבדרך אגב על רקע סיפורי האהבה המעסיקים את הדמויות. אהבה, זה כל הסיפור.
גם סיפור הרקע שהוצמד לחלק מהדמויות בעייתי: ג'וליה אמורה להיות בודדה, מרוששת ובלתי נראית – דבר שלא מסתדר עם בן זוגה לשעבר ועם עברה כשחקנית מפורסמת. הפנינים היחידות שמצליח לחלץ מייקל, סופר מצליח, הן קלישאות נבובות שכאילו לקוחות מיומן לבני הנעורים. אבל הקלישאות הגדולות באמת טמונות לא במשפטיו של מייקל – אלא בדמותו ובדמויות הסובבות אותו. הוא עצמו מופת של המנייאק הרגיש, שבוגד באשתו ואז מתקשר אליה ומתחנן שתבין אותו. ריק הוא המצליחן קר הלב וסקוט, הנוכל הקטן, רוקם לעצמו פנטזיית הצלה יקרה, בזמן שמה שמוביל אותו זה חרמנות פשוטה. הדמויות הנשיות כולן נראות כלקוחות מפנטזיה גברית כלשהי: יש את האישה המבינה והסולחת, האישה הבוכיה והמתרפסת, האישה הסקסית והסוחפת, זו שתגיע אליך באמצע הלילה לבושה בחליפת הלידה שלה, והאישה הפרועה והמשוחררת שמתחתיה מסתתרת ילדה קטנה שרוצה חיבוק. דמותה של הצועניה מוניקה, בגילומה של מורן אטיאס המפתיעה לטובה, היא הדמות הנשית המעניינת ביותר. זו שמסרבת להידחק לחליפה שתופר עבורה הגבר, ומכינה לו מצידה חליפה משלה: חליפת הפראייר. לו רק היא הייתה הולכת עם התוכנית שלה עד הסוף עוד ניתן היה להציל את הסרט הזה מתהומות הקלישאה אליהן הידרדר. במקום זה היא מתאהבת בו. לך תסמוך על נשים.
(צילום יחצ)
