זה החל עוד בימי הרומאים, נמשך לאורך כל השנים ונחשב לאחד המאפיינים המובהקים של האורבניות בערים הגדולות – אומנות הרחוב בכלל והגרפיטי בפרט. אין עיר אמיתית מבלי אותן יצירות אומנות/מסרים אישיים, פוליטיים או חברתיים המעטרים את הקירות ונותנים לתל אביב למשל את הלוק הכל כך מזוהה עימה.
במודיעין, כמו במודיעין, עדיין לא הגענו אל שלב המעבר בין פרבר שינה לעיר אמיתית, וכך גם בעניין הגרפיטי, כאשר ההיצע המקומי דל ביותר. עם זאת, לפחות מומחית אמיתית אחת לאומנות הרחוב הפופולארית יש באזורנו, גם אם היא מכפר האורנים.
פיקאסו לגיל הרך
דינה שגב (בת 51, נשואה+3), הגיעה אל עולם הגרפיטי והדרכת הסיורים רק בשנים האחרונות. את רוב שנותיה המקצועיות העבירה כמורה לאומנות בבתי ספר ובקורסים וחוגים בירושלים. כשעברה עם משפחתה לכפר האורנים הקימה את "הסטודיו של דינה", שם הגשימה את חלומה להנגיש את תחומי האומנות ויצירה לדור הצעיר.
"הרעיון שלי היה לעשות דברים יפים מדברים פשוטים. מאוד אהבתי להנגיש לילדים את תולדות האומנות, התקופות השונות ושלל הטכניקות. ואת הכל עשיתי בדרך חווייתית. כשלימדתי את הילדים למשל על מיכאלאנג'לו שצייר את הקפלה הסיסטינית, הדבקנו ניירות לחלקו התחתון של שולחן וככה עבדו הילדים כשהם מביטים למעלה, בדיוק כמו שמיכאלאנג'לו עשה במשך שנים. אחר כך הם זכרו את החוויה הזאת. אותו הדבר עשינו כשלמדנו על ציורי הטבע של האדם הקדמון או העבודות של ג'קסון פולק וואן גוך. אחר כך הייתי מקבלת פידבקים מהורים לילדים שכבר שנים לא אצלי וזוכרים עדיין את מה שלמדו על פיקאסו והתקופות שלו".
כאמור, אל סיורי הגרפיטי שהיא מעבירה הגיעה שגב רק בשנים האחרונות, וגם זה די במקרה. "הגעתי לזה בלי כוונה. היקום שלח לי את זה בנקודה בה הרגשתי צורך בשינוי. כבר עבדתי במשך המון שנים עם ילדים, משהו הרגיש לי חסר וגם ראיתי איך כמות הילדים ביישוב פוחתת וידעתי שמתישהו אאלץ לסגור את הסטודיו. במהלך סדנת כתיבה יוצרת בה השתתפתי, הכרתי מישהי שעשתה תחקיר על גרפיטי. יום אחד היא באה אלי עם בקבוק ספריי צבע ואמרה שזאת מתנת יום ההולדת שלי. היא החליטה שלוקחת אותי לסיור גרפיטי בתל אביב".
אותו סיור גרפיטי בתל אביב שהגיע במפתיע באמצע החיים, היה גם זה ששינה אותם למסלול חדש. "הייתי באותה תקופה באמצע מלא עבודה ולימודי התואר השני, אבל תוך חמש דקות מהרגע שהתחלנו את הסיור אמרתי לה: "וואו, איזה עולם מרתק!.
זה מדהים מה יש בתל אביב על הקירות. אם אתה לא במודעות לזה לא תשים לב. אנשים מחלקים בחינם את הכישרון שלהם. כמובן שזה לא בא מתוך רקע פילנתרופי, אלא גם דרך לחשיפה מהירה לאומנים דוגמת כוכב נולד לזמרים".
כל העולם כולו, על קיר אחד
חודשיים לאחר אותו סיור שחשף בפניה עולם חדש, החליטה שגב להעניק את אותה מתנת יום הולדת והפעם לבעלה. "החלטתי לעשות סיור לו ולחברים. קראתי עוד ועוד חומרים, עקבתי אחרי האומנים השונים, פגשתי חלק מהם ובמשך חודשיים צללתי לתוך העולם הזה. נפגשתי עם אומנים וריאיינתי אותם ולמדתי עליהם. הכל התחבר לי להמון דברים. יש שם תקשורת ופילוסופיה וסוציולוגיה של האדם בעיר הגדולה בנוסף לאומנות עצמה על הסגנונות השונים והטכניקות שבהם אני שוחה".
אותו סיור ראשון שערכה שגב לבעלה ולחבריהם, הוביל לאחר מכן לסיור נוסף עבור מקום העבודה של בן זוגה. ולאחר מכן ללקוחות החברה בה הוא עובד ומשם הדברים התגלגלו מעצמם. "ככה התגלגלתי להדריך סיורים. תוך שנתיים סגרתי את הסטודיו שלי ועכשיו אני מעבירה סיורי גרפיטי, בעיקר בתל אביב. תחושת ההתעלות בסיום כל סיור, אני מרגישה כאילו אני שלמה ארצי אחרי הופעה בקיסריה. אני זוכה לקרב אנשים לאומנות בדרך מאוד קלילה, לא כמו במוזיאון".
כיום מציעה שגב מספר סוגי סיורים, במקומות שונים ולכל הגילאים. "יש לי סיורים למבוגרים וגם למשפחות עם ילדים קטנים, בהם המשתתפים גם מתנסים בעצמם בציור גרפיטי. התחלתי מסיור בשכונת פלורנטין, הוספתי עוד סיור לאורך הים ממלון דן ועד לדולפינריום ויש לי היום גם סיור בנחלת בנימין. שאגב, הפכה להיות משהו מדהים. ראש מנהלת נחלת בנימין קלטה שאם נוסיף ציורי קיר לרחוב זה רק יוסיף. היא יצרה קשר עם עוד אומנים ויצרה לנו קבוצה ומסדרת לנו קירות לצייר עליהם. היא הפכה את זה לממוסד ויש שם עולם שלם שמתחיל מחניון סמוך, בו כל הקירות מלאים בשירים של משורר תל אביבי".
"עוד סיור שאני מעבירה מתקיים בנתניה, שם העירייה הזמינה בעצמה אומנים מחו"ל והקדישה לכך קירות שלמים ברחוב הראשי, כמו שעושים כיום במקומות אחרים בעולם. הם קוראים לזה בנתניה "גרפיטי אין דה סיטי". וגם בירושלים יש סיור שאני מעבירה. שם הסגנון הוא קצת אחר, עם אומנים שהם יותר ירושלמיים ונושאים יותר מקומיים".
להבין את השפה
כחלק מה"צלילה" של שגב אל העולם החדש הפרוש על פני קירות העיר, גילתה גם את הז'אנרים השונים המאפיינים את תרבות אומנות הרחוב הזאת. "זה כמו שפה שאתה צריך להבין כדי לקלוט מה בעצם אתה רואה כאן על הקיר. אם תבקר בסין מבלי לדעת סינית, מן הסתם לא תבין מה מדברים איתך. אני מחלקת את הגרפיטי לשלוש קטגוריות: יש את האומנים, הכותבים וכל האחרים.
האומנים עושים את האומנות ורוצים להביע את המסרים שלהם ושהקהל יחווה את האומנות וירגיש מה שירגיש. למשל האומן שנקרא "דדה", שמצייר על פני העיר את הסמל העיקרי שלו – פלסתרים, שזאת סדרת ציורי דמויות בעלות שני ראשים כשהמסר הוא שאנו מקלקלים את העולם עד לרמה שיופיעו בו מוטציות.
הקטגוריה השנייה היא של הכותבים, כאשר מדובר בסתם כתובת, בדרך כלל באנגלית. לפעמים הכיתוב עשוי יפה ולפעמים הוא פשוט ויש שם עולם שלם של קודים. מדובר לרוב על חבורות, שקוראים לעצמם צוותים, של בני נוער שממציאים לצוות שלהם שם מסוים. הם רק רוצים לראות את שם הצוות שלהם אול אובר דה סיטי ובכלל לא אכפת להם מהציבור ברחוב, אלא רק מהצוותים האחרים. לפעמים הם מאוד מוכשרים והם מתאמנים ומכינים סקיצות. זה עולם שלם בפני עצמו.
הז'אנר השלישי הוא מה שאני קוראת לו – כל האחרים. מדובר בעצם על כל מי שרוצה להביע משהו בעיר הגדולה. הוא לא חייב להיות אומן. למשל בסיורים שלי אנחנו עוברים במקום בו יש גרפיטי של סמיילי גדול צהוב. מישהו רצה לצייר חיוך גדול שאנשים יוכלו לקחת אותו איתם הלאה. יש אחרים שכותבים שירים, מאלתרמן ועד לשירים של ליאור נרקיס או חווה אלברשטיין. בא להם לחלוק שיר מסויים עם כולם. יש את כותבי הגיגי נפשם, שחושפים את ליבם על פני הקירות ויש גם כאלו שרוצים לפרסם רעיון כלשהו, כמו הפעילים נגד תעשיית הבשר, פעילי הלגליזציה או מקהילת הלהט"ב. או אפילו סתם כאלה שרוצים לפרסם עסק או מוצר חדש. כל אלה הם הקבוצה השלישית בחלוקה שלי. ברגע שאתה מכיר מעט את העולם הזה, אז גם אפשר להבין אותו יותר לעומק".
לפגוש את האדם והספריי
שגב לא מסתפקת בהעברת הסיורים וצפייה באומנות הרחוב, אלא גם חוקרת, נפגשת ומראיינת את אותם אומנים אלמוניים. "אני מכירה את רוב האומנים. אני מרגישה כמו בלש פרטי, מפני שכל הזמן יש אומנים חדשים וצריך לחקור עליהם. צריך להגיע אליהם ולפגוש אותם. כל אומן שאני פוגשת הוא עולם מרתק. יש למשל מישהו מאוד מיוחד, שדווקא לא עובד המון ברחוב. הוא מפסל במוטות ברזל ואפשר לראות יצירות שלו בנווה צדק. הוא עלה מבולגריה וגר ברחוב, חי במבנים נטושים במשך שנה וחצי והיום אנחנו כבר מיודדים.
הם כולם מקסימים. יש אחד אחר שמצייר דברים מאוד מוזרים, שקשה אפילו להגדיר מהם. ישבתי איתו יום אחד וגיליתי שהוא ארכיטקט שנתן לעצמו שם מוזר ומצייר את דמויות רופאי המגיפות מאירופה של ימי הביניים. הוא מתעניין בעולם אפל ומיסטי. יש גם את דדה, שסיפר לי איך יצא לאחר השירות הצבאי כשהוא שרוט וכאוב. הוא לא ידע מה לעשות עם מכאוביו והתחיל לצאת בלילות ולצייר אלפי פלסתרים על קירות תל אביב. הוא הרגיש שזה מרפא אותו. הנה, תראה מה שהוא כתב על זה: "זה מילא מקום של תרפיה. כל פלסתר שציירתי גרם לי להרגיש טוב יותר. כאילו אני משתף את כולם בבעיות שלי והם מקשיבים לי ותומכים בי".
את המשיכה לעולם הגרפיטי לא מגבילה שגב רק לתחומי ישראל, אלא גם חוקרת ומתעניינת על אומני רחוב מפורסמים ברחבי העולם. וגם זוכה למפגשים מפתיעים. "הייתי בלונדון ופגשתי שם את אחד האומנים הכי מפורסמים. זה היה ממש במקרה והייתי המומה. פניתי אליו: "אתה בן ויילסון?!". הוא אומן שמצייר על מסטיקים שאנשים זרקו ברחוב ונדבקו לרצפה. באמת, הוא מצייר על זה ומצפה בלקה והופך פשוט פסולת לאומנות. הוא מלמד אותנו לשים לב לדברים הקטנים".
הגרפיטי של השכן
מודיעין עצמה לא בדיוק משופעת באומני רחוב וביצירות גרפיטי. "זה קורה בעיקר באזורים המוזנחים יותר של הערים הגדולות ובמודיעין אין כל כך אזורים כאלו. גם כשהיו קצת גרפיטי במודיעין, אז עשו מזה סיפור בעירייה ואמרו שיפעלו נגד זה".
אז אם במודיעין עצמה אין לנו תרבות של ציורי קיר ואומני רחוב, הרי שהישועה מגיעה דווקא מאחד המקומות בהם לא הייתם מצפים לראות אומן גרפיטי – מודיעין עלית. בשנים האחרונות פועל בכל המרחב שבין מודיעין עלית לצומת שילת, אומן גרפיטי אנונימי ומסקרן המכנה את עצמו "אומץ לחרדים". עיקר עבודותיו הן משפטים קצרים המעבירים מסרים שלא בדיוק היינו מצפים לראות אצל אדם חרדי.
"הוא איש מאוד סודי, סוג של "בנקסי" שהוא הפיקאסו של אומנות הרחוב בעולם. הייתי איתו בקשר בפייסבוק ויום אחד כתבתי לו בצחוק שיצטרף לסיור שלי מחר. הוא ענה שאולי יבוא ויצפה מהצד ואני כל הסיור התרגשתי. בכלל לא ידעתי איך הוא נראה, עד שבאמצע הסיור הוא ניגש והציג את עצמו. כבר היינו מיודדים עוד לפני. חקרתי עליו והתכתבנו ובשנייה שהבטתי לו בעיניים התאהבתי בו. הוא נשמה טובה. פשוט איש אכפתניק שלא יכול לשתוק מול עוולות, לא יכול להעביר הלאה את הדברים".
אותה ידידות וירטואלית/מקצועית הפכה גם לאישית כאשר שגב סייעה ל"אומץ לחרדים" להחלץ מתסבוכת משפטית לאחר שפירסם תמונה של אדם חרדי שהוא צילם ברחוב, שמהכיתוב שהוסיף לה ניתן היה להבין שהמצולם הוא אותו אומן גרפיטי מסתורי המסעיר את הקהילה החרדית במודיעין עלית. "ניסו לתבוע אותו והוא הפסיק לעבוד בעקבות זה. שונאים אותו בעיר שלו, אפילו שלא יודעים מי הוא. סייעתי לו בבוררות מול האדם המצולם בתמונה ובסוף הוא שילם פיצוי כספי לא מבוטל בכלל. ישבתי שם במשך שעות עם התובע ואחד הרבנים ובסוף שאלתי אותם אם אין דבר אחד ש"אומץ" כותב איתו הם מסכימים. הוא ענה לי שהאמת שיש כאלה, אבל אין לו תשובות עבור הילדים על התהיות ש"אומץ" מעלה בעבודות שלו. שהוא מקלקל להם את החינוך".
בתמונה: דינה שגב. צילום פרטי
