יש שמתבלבלים ומכנים את שיעור הספורט בבית הספר בשם "שיעור התעמלות". המתבלבלים לא מסוגלים לעשות תרגיל בסיסי בשם "גשר" על אחת כמה וכמה תרגיל מורכב, לא בהרבה, בשם "גלגלון". אם הם היו מתנסים בהתעמלות באמת ובתמים, קרוב לוודאי שעוד בטרם היה נשמע הצלצול הם היו נרשמים לבית ספר אקסטרני. מי שצלל למעמקי העולם לא יטעה עוד בין השניים. למעשה אם כבר לקרוא לשיעור כלשהו "שיעור התעמלות", כנראה ששיעור פיזיקה הוא זה. הפיזיקה של ההתעמלות מסובכת לא פחות, שכן יותר קל להבין את כוח המשיכה מלהבין איך לגבור עליו. ויש גם את עניין החוקה, כמובן.

מבחינות רבות, לסנוניות של רותי זוהר מגיע כבר עכשיו בגרות מלאה ופטור מפסיכומטרי. באליפות ישראל באקרובטיקה שנערכה ביום שישי האחרון קבעו שלושה צוותים את הקריטריון לאליפות העולם, ובמרץ הם כבר יהיו בסין להקים שם פירמידות.

"כולם מתרגשים"

טל ריץ' ושחר שמעוני קטפו את המקום הראשון לזוגות מעורבים, גילאי 11– 16, במסלול הבינלאומי. ענת הורביץ, רומי חנין וליה בברסקי זכו במקום השני לשלשות, בנות, גילאי 11– 16 ואילו מאיה גרונר, מעיין בירב והדר גרינברג סיימו במקום השני לשלשות, בנות, גילאי 12– 18. כל צוות, צוות לעניין, ילדות בנות 11 עם קור רוח של שועל קרבות ותיק ונערות בנות 16 מיומנות כמו גיבור על. המדליות, כאמור, הן לא העיקר. גם, אבל לא רק. הצוותים נדרשו לציון מינימלי – הקריטריון – בכדי לזכות בכרטיס לסין. לא רק שהם השיגו אותו, הם השיגו ציון גבוה בהרבה. השופטים שהתכנסו בלילה בכדי לקבוע את סגל הנבחרת הלאומית לא נדרשו להתלבטות ועוד לפני שעלתה שמש שבת, הטלפון של רותי זוהר כבר צלצל, ונתקבלה הבשורה.

"לפעמים יש חילוקי דעות", היא מסבירה. "התעמלות זה סובייקטיבי. מרגע שנגמרה התחרות השופטים ישבו לתוך הלילה, להחליט מי יהיה בנבחרת ישראל לסין. צוות שעבר ציון קריטריון בקושי  – לא בטוח שהוא עשה את שלו. לפעמים יש תחרות מבחן והשופטים מבקשים להסתכל בתרגיל שוב. חיכינו עד מאוחר. בסוף אמרו לנו שכל הצוותים שלנו שזכו בפנים. הייתה שמחה גדולה. עכשיו בעצם צריך להתחיל לעבוד. עכשיו אנחנו לא צריכים לנצח חיפאים או תל אביבים. אנחנו צריכים לנצח סינים, אמריקאים ורוסים. שצריך ממש להתפלל שיהיה להם יום גרוע. או חג. שישתו הרבה ערב לפני".

את נרגשת?

"אני חושבת שאני הכי מתרגשת מאז ומתמיד. אלה שטילוב, אמא של אלכס, מלווה ילד לאולימפיאדות ועדיין זה מרגש אותה באותה מידה. קשה להסביר. מדובר בילדות שאנחנו עובדים איתן כל יום, יום יום. הקשר, העבודה, זה אינטנסיבי. כולם מתרגשים. אף אחד לא ישן אתמול בלילה, רק דיברנו בטלפון".

כמה שופטים? עשרים!

ההתעמלות הכי משמעותית לעשות בהתעמלות היא להבין מהי התעמלות. שלא לדבר על להגיד התעמלות שלוש פעמים מהר. חוצנים לו יגיעו לכאן, ללא ספק יסיקו מהעניין שהמין האנושי אוהב מאד מיגרנות. עולם ההתעמלות מחולק לשבעה ענפים – התעמלות מכשירים, התעמלות אמנותית, טרמפולינה, אקרובטיקה, פס קרקע, התעמלות אירובית והתעמלות כללית. לשם הפיקנטריה, שלושת הענפים הראשונים הם אולימפיים. כל ענף מחולק לתת ענפים. בהתעמלות מכשירים יודעים הכל שמדובר, למשל, במקבילים, קורה, טבעות וכו'. ואילו בהתעמלות אמנותית אלה כדור, סרט ועוד. גם האקרובטיקה מחולקת בהתאם לזאת לחמישה תת ענפים: זוג בנות, זוג בנים, זוג מעורב, שלישיית בנות ורביעיית בנים. לכל תת ענף כללים סבוכים אף יותר. אמנם לא צריך להיות מתמטיקאי כדי להסיק על כמות החברים ברביעיית בנים, ואולם מלאכת הרכבת הצוותים עלולה להתברר בנקל כמטרידה אף יותר מתיאורית המיתרים. כך נדרש המרכיב להתייחס לגיל, כאשר אסור שפער השנים בין החברים בצוות יעלה על חמש, למשקל ולגובה, והחוקה גורסת בדיוק סנטימטרי את ההבדלים בין חברי הצוות (המכונים לעיתים "גדולה" ו"קטנה") וכמובן, למין. שהרי עולם הספורט טרם התמודד ברצינות עם המהפכה הקווירית.

כל צוות של מתעמלים מעלה שני תרגילים. טמפו (הקפצות) ובאלאנס (שיווי משקל). תרגיל יכול להימשך עד שתי דקות וחצי ואין מינימום של זמן. הוא מורכב בבסיסו מרשימת החובות (אלמנטים כאלה ואחרים למשל) שנמסרת בטרם התחרות. כדי להבין עד כמה העניין מסובך, מספיק להביט לעבר שולחן השופטים. יושבים בו לא אחד או שניים אלא עשרים שופטים. צריך לחזור על כך כדי להאמין. עשרים! שופטים!. מהם ארבעה שופטי כוריאוגרפיה, שמסתכלים על כל מה שקשור לריקוד ולתנועות. יש להם חוקה מאד מאד מסובכת שקצרה היריעה או הסבלנות מלתאר. יש ארבעה שופטי ביצוע, שמסתכלים על האלמנטים, סלטה, סיבוב, באיזה דיוק הם נעשים, יציאה נכונה, נחיתה נכונה. ובנוסף יש שופט דרגת קושי, שבודק שכל התרגילים מולאו בהתאם לדף הדרישות. ויש גם שופט ראשי, שהמשימה הכי מסובכת שלו, בלי צחוק, היא לזכור את כל השמות של שאר השופטים. ובכן, מדובר בצוות שיפוט אחד. ויש שניים כאלה.

"שיפשפנו אותן היטב"

למרבה המזל, לא צריך להבין התעמלות כדי להנות ממנה. ולראייה, הפופולריות הגואה של ההתעמלות בארץ הקודש, על ענפיה וגווניה. ככל הנראה אלו המוזיקה והאסתטיקה שמושכים את החושים, אבל חובה לזקוף קרדיט גם לשטילוב ולריבקין שחשפו אותה להמון.

"ביציע ישבו מאות אנשים, האולם בהדר יוסף היה מלא מקיר לקיר", אומרת זוהר. "בשנה שנתיים האחרונות התחרויות האלו מושכות הרבה מאד צופים. קהל מגיע וזה מדהים. יש בעולם הזה משהו מהפנט. כשהבנות שלנו מתאמנות באולם העירוני בקייזר, אנשים נכנסים לראות. יושבים בטריבונה ומסתכלים".

ציפיתם להישג כזה?

"ציפינו להישג הזה, אבל לתחרות יש חוקים משלה. הרבה פעמים קורה הפוך ממה שציפית. גם אם עבדת עם המתעמל שנה שלמה, בסופו של דבר הוא נשפט על ביצוע אחד. זאת אומרת שיכול להיות ששנה שלמה הוא עשה את התרגיל שלו מצוין, אבל בדיוק ביום של התחרות, אלמנט אחד לא הצליח. זה מה שאכזרי בתחרויות של התעמלות. בהתאם לביצוע האחד הזה מקבלים את ההחלטות. לא ישנו בלילות בשבוע שלפני התחרות. לפעמים בתחרויות יש אכזבה אדירה, הפעם שיחק לנו המזל, והכל עבד כמו שרצינו".

אז אמנם שמונה מתעמלים חתומים על ההישג ההיסטורי (קרי: ההופעה הצפויה באליפות העולם). אבל מעל כולם עומדת רותי זוהר, שהמחשבה על הנסיעה לסין שולחת בה צמרמורות. היא אמנם חוותה תחרויות בסדר גודל דומה כמתמודדת, אך מעולם לא כמאמנת. המנהלת הלא נגמרת של סנונית החליטה לפני שלוש שנים שהגיע הזמן לעשות קפיצת מדרגה, את עיניה תפסו מספר צעירות מוכשרות, שבהן היא ראתה את עצמה. היא הוסיפה אימונים ללוח האינטנסיבי, הביאה עוד מאמנות לקאדר המתפקע, שינתה תפיסה וכיוונה למעלה עם תכנית חומש שלא הייתה מביישת סוכנות חלל. שישה אימונים בשבוע, ארבע שעות כל אחד. ריקוד, ריצה, אקרובטיקה, השקעה עצומה, אחריות כבדה על כתפיהן של המתעמלות, חלקן לא חגגו אפילו בת מצווה.

זוהר: "קורה שילדה כזאת, בסך הכל בת 11, עבדה שישה ימים בשבוע, שלוש שנים, מגיע הרגע, קורה משהו, יש התרגשות, שבריר של שנייה בשתי דקות מספיק כדי לאבד ריכוז. יש בנות בקבוצה שקשה להן כשאמא שלהן בקהל מסתכלת. אז הן אומרות לאמא 'תחכי בחוץ כשזה תורי'. שתי דקות, לרקוד מול שולחן ענק, חבר שופטים של כמעט עשרים איש, בחליפות כולם. הן מסתכלות עליהם כאילו זאת שורה של מפלצות. קהל, מאות צופים. זה קשה".

איך מכינים אותן למצב כזה?

"אנחנו עושים הכל כדי להכין אותן לזה. יוצאים להמון תחרויות, בארץ, בחו"ל. שיפשפנו אותן. כל תחרות שהייתה – נסענו. כל הופעה שהייתה – הופענו. הן הגיעו באמת מוכנות. לא התרגשו מדי, היו מפוקסות, הן חלק מנבחרת ישראל לאליפות העולם בזכות".

אליפות עולם זה בטח משהו אפילו יותר גדול ומלחיץ…

"בהחלט. אליפות עולם זה סיפור אחר. שמעתי מאנשים שעשו אליפויות עולם. יכול להיות שמישהו יקבל פיק ברכיים. כבר נסענו לאירופה, אבל זה לא אותו דבר. לטוס עשר שעות לסין, ועוד טיסה ארבע שעות למחוז כזה וכזה. זה מסע. אני רוצה לראות שזה עושה טוב באמת, אומרים שזאת חוויה מאד חזקה, מעניין איך זה בתור מאמנת. בתור מתעמלת אהבתי את זה. לא תמיד היה לי קל, אבל מאד אהבתי. הייתי בהתעמלות אמנותית וזה שונה, קשה להשוות, אבל אני זוכרת שלא כל הילדות אהבו. זה עניין של אופי תחרותי. יש כאלו שזה יותר קשה להן. התחושה שלי שהם הולכים להיות פנתרים, אבל אני לא יודעת. נראה".

השלישיה המנצחת. להתראות בבייג'ניג ( צילום יח"צ)