בגיל 15 עדן גור כבר הייתה סגנית אלופת אירופה לנוער עד גיל 17, יחד עם השותפה שלה לסירה, נגה טיאנו. דולפינים שרקו בהתפעלות, אבל זה לא הגיל, הם יודעים, זה התרגיל. אחלה תרגיל. במיומנות, בהרמוניה, הגאית ואשת צוות שצריכות לתפעל שלושה מפרשים במקביל, בזמן שהן מביאות בחשבון את עוצמת הרוח, גובה הגלים, המיקום של המתחרות, מהירות הסיבוב של כדור הארץ ותנועת הלוחות הטקטוניים. וכל זה בגיל 15. לא פלא שהיא סיימה תיכון בעירוני א' עם חמש יחידות במדעי המחשב.

"מאד עזרו לי בבית הספר. לא פגעו לי באימונים, באו לקראתי בשיעורים", היא מספרת. "לא בטוח שהייתי מצליחה לשלב את הספורט והלימודים בצורה כזאת, אם לא הייתה לי באמת את התמיכה הזאת בבית הספר".

אין ים במודיעין.

"מאז שאני קטנה אהבתי את הים. אבא שלי היה סקיפר. היינו פעם אחת במרינה בהרצליה, ראינו את המועדון שייט והחלטנו שאני אנסה. ממש אהבתי את זה. אז גרתי במודיעין והייתי נוסעת להרצליה".

בקטנה, מעבר לכביש.

"בהתחלה ההורים שלי הסיעו אותי לאימונים, אבל כבר מגיל צעיר התחלתי לנסוע בתחבורה ציבורית. עכשיו יש לי רישיון נהיגה, אז לפעמים אני נוסעת באוטו ולפעמים באוטובוס. שני אוטובוסים, שעה וחצי כל כיוון. שעה וחצי ביום טוב. זה כל החיים שלי. כרגע אני ממש בתוך זה. אנחנו מתאמנות כל יום, פעמיים ביום. תזונאי, פיזיתרפיה, הכל. שתינו, גם אני וגם נגה, מאד בתוך זה".

המטרה?

"בטווח הקצר, האולימפיאדה הזאת. בטווח הארוך, האולימפיאדה הבאה".

קנה לעצמך סירה

לפני כחמש שנים היא עברה לסירה זוגית וקיבלה את נגה טיאנו כשותפה. החיבור היה מיידי, התחביב הפך למקצוע. גם מקום תשיעי באליפות העולם לנוער בעומאן ב-2021 היה הישג יפה. שלוש פעמים ברציפות אלופות ישראל לנוער, חברות בנבחרת הלאומית מאז שקיבלו אותן לראשונה למבחנים. אבל לא כל הנוצץ זהב, מסתבר, אפילו לא כסף. כשמדובר בדגם ה-470, עברו כבר שישים שנה מאז שהומצא ו-46 שנים מאז שהתחילו להתחרות איתו באולימפיאדה. מים רבים עברו מאז בנהר, על אחת כמה וכמה בים התיכון. אם ככה היו קופאים על השמרים בעולם התקשורת, היינו עדיין נעזרים בטלפון חוגה. אז השותפות לסירה לקחו החלטה אמיצה – להחליף דגם. איזה? קל, כזה שאין בארץ.

"לפני שנה יצאנו לפרויקט חדש בארץ, הבאנו סירה אולימפית שלא הייתה פה מעולם. היה דגם קבוע בבוגרים – 470. הוא הפך למעורב, בנים-בנות. החלטנו להביא סירה מתקדמת, גם כדי להישאר ביחד. הדגם נקרא 'פורטי ניינר'. זה בעצם דגם, גם אולימפי, יותר מתקדם מה-470. יותר מהיר, יותר חזק, יותר נוח. הרבה יותר טכנולוגי מה-470 המיושן".

קיבלתן עזרה?

"רכשנו את הסירה מכספנו, הייתה קבוצה של אנשים שעזרו לנו. לא הייתה עזרה מהאיגוד. ממש פרויקט שלנו. 70-80 אלף שקל. באיגוד אמרו שעדיין אין תקציבים, בטח שלא לדגם חדש. אם אנחנו מתעקשים, שנתחיל לגלגל את זה בעצמנו. אחרי זה, אולי יעזרו. אולי".

לא חששתן להתחיל מההתחלה?

"זה היה צעד אמיץ. נכנסנו אליו עם רעל בעיניים להצליח, ואנחנו בטוחות שעם עבודה קשה והתמדה נגיע לעוד הישגים, וגם לאולימפיאדה. לפני המעבר עשינו מחקר. צוותים שעשו את המעבר לא התרסקו, רובם הצליחו לעשות את המעבר בהצלחה. ה-470 מאד מכין לדגם הזה. מי שהיה טוב שם יצלח את המהמורות ויהיה טוב גם בפורטי ניינר. בחו"ל הדגם הזה קיים כבר שנים ועובד ממש טוב".

ואז הגיעה הסירה…

"וואו, זה היה מרגש. זאת סירה שלא הייתה פה. סירה ממש מהירה. הרגשנו שאנחנו מתחילות משהו שלא היה אותו בארץ. זה מרגיש שעשינו החלטה טובה, אנחנו מאד מרוצות. עשינו כמו כנס, שבוע התנסויות, כדי להכיר לעוד אנשים, לעוד שייטים. אחרי הכנס שני צוותי בנים נוספים החליטו להביא את הסירה".

טבילת האש הראשונה עם הסירה?

"עשינו תחרות אחת בארץ, קטנה, בין הסירות של מי שהביאו גם את הדגם. בקיץ נסענו לאליפות העולם עד גיל 23. זאת הייתה תחרות ראשונה עם הסירה, ובאנו כדי בעיקר ללמוד. יצאנו עם המון מסקנות, עם ניסיון חשוב שיתרום לנו המון. מקצועית לא הלך לנו כל כך טוב, אבל ידענו שזה לא יהיה פשוט. היינו הכי צעירות בתחרות, בלי ניסיון בדגם הזה, בנות 18 מול מתחרות בגיל 22 ו-23, אבל יצאנו אופטימיות. המסקנה העיקרית שלנו הייתה שאנחנו זקוקות להרבה מחנות אימונים בחו"ל, עם הרבה סירות, עם מאמנים שמכירים את הדגם הזה טוב".

פריז מעבר לפינה. שנה בערך לקבוע את הקריטריון, אבל עדן גור לא חוששת לסמן את המטרה. דגם חדש? אז מה. רק בת 18? אדרבה. זה הגיל לטרוף את העולם ולחלום כאילו אין מחרתיים. העולם שייך לצעירים, והעולם שלנו הוא שבעים אחוז מים. כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. על אחת כמה וכמה בים, מן הסתם. כל מה שהיא מבקשת זה קצת עזרה, בעיקר כלכלית, גב חזק שיוריד את את התיק הכבד הזה מהגב שלה. היא צריכה לשמור את שלה למפרש הגדול שהיא אחראית לו בסירה. וגם כמובן למפרש הקטן, שנשלף באירועים מיוחדים.

"העבודה פיזית, בדגם הזה אפילו יותר. אנחנו עושות המון אימוני כושר בנוסף לאימונים בים, כדי להתחזק".

מה חלוקת התפקידים?

"נוגה ההגאית, מחזיקה את ההגה ואחראית על המפרש הקטן מקדימה. אני אשת צוות, אחראית על המפרש הראשי, הגדול, ויש מפרש נוסף, ויניקר, שמוציאים אותו רק בזווית מסוימת של הפלגה ואז אני אחראית גם עליו. ויש גם חלוקה פנימית בעניינים של טקטיקה, אסטרטגיה וקבלת החלטות בשלבים השונים של התחרות".

יש זמן לריב?

"אין דבר כזה בלי ריבים. בסופו של דבר אנחנו שתיים, עם מחשבות שונות. אנחנו הרבה שנים ביחד, ארבע שנים, אבל אנחנו כן מצליחות בסופו של דבר להגיע לפיתרון ולהתקדם במצבים הקשים. בסירה החדשה, בגלל שהיא כל כך מהירה, זמן התגובה שיש לנו מאד קצר. צריך לדעת להגיב מאד מהר, אין זמן להתווכח. יש לנו חלוקה מסודרת של מי מקבלת את ההחלטה באיזה מצב".

ומה עכשיו?

"כרגע אנחנו מתאמנות עם המאמן שליווה אותנו בדגם הקודם, והוא גם, כמונו, עדיין לומד את הדגם. היה לנו מחנה עם מאמן מספרד שבא לשבועיים. עדיין אין מספיק ניסיון בארץ, אנחנו מנסות כן להביא מישהו כזה. האיגוד לא תומך כרגע כמו בדגם הישן, ובינתיים הכל עלינו וזה קשה, אבל ידענו לפני מה אנחנו עומדות. כן חשוב למצוא לנו ספונסר, כדי להתרכז רק בפן המקצועי. כל עזרה שיתנו, תיתן לנו המון".

אוטוטו פריז. הזמן נגדכן?

"יש לנו מטרות בטווח הקרוב, כמו גם הרחוק. יש לא מעט אלופים אולימפיים גם בגיל 30-35, אז אנחנו מבינות שהזמן לא נגדנו. אנחנו מאד מכוונות עכשיו, שתינו בראש שאלו שנים של עבודה קשה. אנחנו מאמינות שמה שצריך בשביל להצליח זה מוטיבציה ועבודה קשה. את המוטיבציה והעבודה הקשה אני חושבת שיש לנו. זה כל החיים שלי. נעשה כל מה שצריך".