אם יש אמרה המקובלת כמעט על כולנו, זאת חייבת להיות הקביעה כי הורות במאה ה-21 מורכבת הרבה יותר מזו שחווה הורינו, אי שם בשנות השבעים-שמונים של המאה העשרים.
כמעט הכל השתנה מאז – קצב החיים, חדירת הטכנולוגיה על השפעותיה השונות, החברה, הסביבה ועוד ועוד גורמים אשר הופכים את חיינו לסבוכים הרבה יותר ממה שהיה פעם. תחת הנסיבות האלו, לא פלא שגם בתחום ההורות אנו זקוקים כיום לאנשי מקצוע שיסבירו לנו מה בדיוק אנחנו עושים לא נכון, ואיך אפשר לפתור את זה. וזה בדיוק מה שחופית אורנשטיין עושה.
"היום הבת שלי צעקה עליי.
ובחיי שלא עשיתי כלום.
רק הייתי שם. והיא צעקה.
בימים כתיקונם היו עוברות לי מחשבות פולניות: איך היא מדברת אליי? אני ככה לא העזתי לדבר להוריי, היא לא מבינה את המקום שלה… איפה טעיתי???
אבל היום התבוננתי. העזתי להניח את האגו בצד. ורק התבוננתי.
ראיתי קושי ,תסכול, ראיתי כעס, ועצב, והכל יצא בצעקה אחת.
בימים רגילים אולי הייתי צועקת חזרה, כי הערך שם יכול היה להיפגע, כן הערך שלי, אבל היום לא לקחתי את מה שהיא זרקה עליי. גם לא הדפתי. אפשרתי.
האנרגיה שלי היתה לגמרי איתה, אבל אחרת, מאוזנת יציבה.
הרוח שלה נרגעה. לא הכעס ולא התסכול, גם לא העצב. אז היא אפשרה, לקבל חיבוק, ולהירגע בזרועותיי.
היום הבת שלי צעקה עליי, ואני לא צעקתי חזרה."
(מתוך עמוד הפייסבוק של אורנשטיין)
אינטואיציה לא מספיקה
אורנשטיין (39, נשואה+4) הגיעה אל עולם הדרכות ההורות מתוך הקושי הפרטי שלה. היא ירושלמית "במקור ובדם" כהגדרתה, שהגיעה למודיעין לפני שש שנים. לפני הילדים עסקה בשיווק וניהול פרויקטים, אולם לא הרגישה מחוברת לעבודתה.
"כשילדתי את התאומות שלי החלטתי לעבוד פול טיים באימהות ואז בערו בי שני דברים – להיות אימא טובה יותר, כי הבנתי שהאינטואציה שלי לא מספיקה, ולעבוד בעבודה שתספק אותי, שתתאים לרצונות וליכולות שלי וגם תכניס מספיק".
אחרי ההבנה כי היא צריכה יותר כלים מאשר רק האינטואיציה שלה, הגיעה אורנשטיין אל מכון אדלר להורות כלקוחה שרוצה להיות הורה טוב יותר, ובסופו של דבר נשארה שם גם כמדריכה בסדנאות להדרכת הורים. כעת היא סוגרת את השנה השלישית בתחום, לאחר שנה בה העבירה כמעט מדי יום סדנאות והדרכות במכון אדלר ובאופן פרטי.
"השנה האחרונה הרגישה כמו עשר שנים. האמת שאני לא יכולה להסביר איך זה קרה, אבל השנה הייתה הפריצה שלי. מסתבר שיש המון הורים וכולם צריכים הדרכה בשלב כזה או אחר. בדרך כלל הצורך מגיע בגילאי שנתיים כשמופיעים סימני המרדנות ואחר כך בגיל ההתבגרות יש שוב בוסט של צורך הורי בהדרכה".
איך בכל זאת הצלחת לפתוח כל כך הרבה סדנאות?
"אין לי הסבר איך זה קרה, אין לי רשימות תפוצה, אני לא עושה נטוורקינג ואני לגמרי חדשה בשיווק. זאת לא אני. אולי זה שאני כותבת בעמוד הפייסבוק שלי ומביאה תכנים שתורמים לקהל עם סיפורים אישיים שלי. בשנה האחרונה הדרכתי בסביבות 150-200 הורים, כאשר בכל סדנה יש 12 הורים שנפגשים מדי שבוע במשך 12 מפגשים. וזה עדיין לא מספיק".
אל תקחו אחריות
בימים אלה עסוקה אורנשטיין בסדנת קיץ בנושא גבולות בת חמישה מפגשים. "בחופש הרבה הורים מרגישים חוסר אונים מול התנהגויות של הילדים כמו כשילד משתטח על הרצפה כשהוא לא מקבל מה שרוצה, צועק, מתכיין ולא משתף פעולה או מפעיל את ההורים במניפולציות. אלו סיטואציות שהרבה הורים נופלים לבור הזה וצועקים הרבה, מאיימים בעונשים ומכאן הצורך בסדנת גבולות".
אז מה את מלמדת את ההורים?
"אני מלמדת איך לשים לילדים גבולות בצורה טובה. איך לשמור על היחסים במשפחה בלי מאבקים, שהם מאוד לא בריאים גם להורים וגם לעיצוב האישיות של הילד. המטרה היא ליצור אווירה טובה בבית כששני בני הזוג משדרים על אותו גל".
לקראת ספטמבר תעביר אורנשטיין סדנה נוספת לקראת החזרה ללימודים והמכשולים שיבואו איתה. אחד המוקדים הכי גדולים של עימותים בין הורים לילדים הוא סביב נושא שיעורי הבית. יש פחד גדול אצל ההורים שהילד לא יצליח בלימודים ואז הם לוקחים אחריות על נושא שיעורי הבית. ברגע שהם לוקחים את האחריות אז הילד מתנער מלקחת את האחריות בעצמו. אני מלמדת את ההורים איך לקחת פחות חסות על הטריטוריה של הילדים, לתת להם לקחת את האחריות בעצמם ויחד עם זאת להדריך בנעימות ולא באיומים. איך להנחיל בילד סקרנות ללמידה ולא לקלקל להם בדרך. הילדים הקטנים צריכים ליווי, אבל לא שיכינו עבורם את השיעורים או יסדרו להם את התיק לבית הספר. ההורה לא מתנער מאחריות, יש לו תפקיד אבל יש לו גם חזון שהילד ייקח אחריות ויהיה עצמאי. אם אנחנו לוקחים את האחריות על המטלות שלהם, זה מקלקל לילד את הרצון הטבעי ללמוד".
אם כבר אנחנו עדיין בקיץ, מה עושים עם המשפט "משעמם לי"?
"הרבה פעמים הורים שומעים את זה ונבהלים. אז הילד משתעמם, תנו לו רגע ואל תשלחו אותו אל המסכים כי זה מקלקל את היצירתיות. אם השעמום של הילד לא מפעיל אותי, אז בדרך כלל הילד ימצא את עצמו. הוא יהפוך את השמיכות לאוהל, ישחק עם האחים שלו או שישחק במשחקי דמיון וסרט פשוט יהפוך לשרביט קסמים שיעסיק אותו שעות. דרך השעמום זה מקום מצוין לילד לפגוש את עצמו, את המחשבות שלו והיצירתיות שבו. מהמקום הזה גם נולדים דברים מאוד יפים כמו חיזוק היחסים בין האחים. מבוגרים "מצליחים" הם אנשים יצירתיים שהופכים יש מאין".
יותר דמוקרטיה, יותר בלבול
עוד עובדה הבולטת במיוחד בשנים האחרונות להורים שבינינו, היא עד כמה שונה הדור של היום מזה בו אנחנו היינו ילדים.
"זה דור שונה בהחלט, אין ספק. נכנס היום כל עניין המסכים שמשפיע על כל ההתנהלות החברתית שלהם. גם כשהם יושבים ביחד, הם עדיין מתכתבים. מגיל תשע רוב התקשורת ביניהם היא בוואטסאפ. משהו שם מתקלקל מפני שהם לא מתאמנים על יחסים אמיתיים. זה מתקשר גם לפסיביות שמשפיעה על השמנה, על בגרות מינית מוקדמת ועוד. הגורם השני שהשתנה הוא שהפעילות השכונתית שהייתה קיימת בדור שלנו, כבר כמעט ואיננה היום. יש יותר רכבים בחוץ, יותר סכנות והילדים צפונים יותר בבית. רואים את זה בבתי הספר כשיש קושי לפתור קונפליקטים, כשיש חרמות בקבוצות שנפתחות בוואטסאפ. מה שבעבר היה נפתר דרך שיח ודיבור, היום כבר לא וההורים לא יכולים להיות בכל מה שקורה במדיה".
"בנוסף, בחברה שאנחנו גדלנו בה הדברים היו מאוד ברורים – אבא היה אבא ואימא הייתה אימא. לאבא הייתה סמכות ואני שומעת היום הרבה מאוד הורים שאומרים שהם מעולם לא העזו לדבר להורים שלהם בצורה שהילדים מדברים אליהם. ילד שלא יודע איך מדברים לאבא הופך להיות ילד מבולבל. הילדים הפכו היום למרכז החיים, יש הרבה מאוד ילדים מפונקים שהכל עושים בשבילם, פותרים עבורם ולא מלמדים אותם איך באמת לפתח חוסן נפשי ובטחון עצמי. בגלל השינוי החברתי, שהכל יותר דמוקרטי, נעלמות השאריות של החברה הפטריארכלית ואנחנו הולכים ומתבלבלים. הבלבול הוא שלנו, לא של הילדים. אני רואה איך ילדים מצליחים לנהל את הבית ולהחליט איזו אווירה תהייה בבית. הם מנהלים את ההורים".
איך מטפלים במצב כזה?
"אחד התהליכים שעוברים בסדנה הוא חיבור לאני מאמין שלך, לחזון של איזה מבוגר אתה רוצה שהילד שלך יהיה. אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות מבוגרים עם ביטחון עצמי, חברותיים, שישתלבו בעבודה וייצרו זוגיות בריאה. חיי ההורים היום הרבה יותר תובעניים מפעם, ובזמן שיש עם הילדים ההורים רוצים שיהיה רק פאן ולא להתעסק בגבולות. ילד שגדל ללא גבולות הוא ילד מפוחד. הם צריכים תיווך של המציאות, מה מותר להם ומה אסור ואיך הם אמורים לדבר אל מבוגרים".
מה עושים באמת עם ילדים חצופים?
"חוצפה היא שפה שילד מתנסה בה. אם הוא רואה שהוא מקבל תשומת לב בעוצמה גבוהה, הוא ימשיך להתחצף ולא משנה לו שתשומת הלב שהוא מקבל היא שלילית. הם מחפשים את התגובות הרגשיות שלנו. הרבה פעמים רוב תשומת הלב שילד מקבל מגיעה מתשומת לב שלילית. מתי לדוגמה אנחנו אומרים את שם הילד הכי הרבה? בעיקר כשאנחנו כועסים. התייחסות אישית היא מזון לנפש של הילד. אם הוא מקבל התייחסות אישית במסה, גם אם מקורה שלילי, אין לו סיבה להפסיק להתחצף".
אז מה הדרך להתמודד?
"להיות מאוד ענייני. אני לא מאפשרת לילדיי, ובכלל לאנשים, לדבר אלי בצורה לא יפה. אני פשוט מפסיקה את השיחה ומעבירה את הגבול שלי. פעם היו אומרים שנשטוף להם את הפה בסבון, אנחנו כבר לא שם. אם אפעל ככה אז יש סיכוי סביר שהילד יפסיק כי זה לא משתלם לו".
"בסדנאות אני פורשת יריעה מאוד רחבה של כלים להורות, שנועדה גם לגדל ילדים שיהיו מוכנים לחיים וגם לאפשר להורים להתמודד עם עצמם והם עושים תהליכים מדהימים. התגובות של המשתתפים על התהליך שעברו נורא מרגשות, אני כל יום מודה על המקצוע שבחרתי ועל השליחות הזאת. ההורים האלה יגדלו ילדים אחרים, עם ביטחון וערך עצמי. הם יהיו הורים יציבים שלא מתערערים בקלות ובעלי חזון ומחשבה על הילד שרוצים לגדל. זה דורש מהם מודעות עצמית וזאת עבודה קשה, אין ספק. אבל זאת עבודה בשביל הדבר שהכי יקר להם. גם הרבה מאוד קונפליקטים זוגיים נפתרים בסדנה. זוגות לומדים לדבר ולבוא אחד אל השני.
זה דור מאוד מאתגר עבור ההורים ואני מאמינה שעדיף שההורים יגיעו לפני שמתחילות הבעיות ולא אחרי. ככל שיגיעו מוכנים יותר להורות, כך יידעו מה לעשות עם ארגז כלים עשיר להתמודדות עם כל סיטואציה מורכבת".
(צילום אינגריד מולר)
