השנה החולפת לא הייתה פשוטה עבור הטניסאית הבכירה של ישראל. לינה גלושקו החליטה להעתיק את חייה לספרד ביוני האחרון, כדי להתאמן באקדמיה של קרלוס מרטינז בברצלונה, מי שליווה ארבע שנים את דריה קסטקינה, בין השאר. אבל המעבר הזה, יוקרתי ומתבקש ככל שהיה, גם גבה ממנה מחיר מקצועי.

התוצאות מדברות: ממקום 296 בסוף 2022 למקום 333 בתום 2023. וצריך להזכיר שבאוגוסט 2022 היא כבר הייתה 211 בעולם, על סף פריצה למאייה השנייה. אבל גם את החץ מושכים אחורה לפני שהוא מסתער על המטרה, ואפשר שזה המקרה. הקאמבק המאוחר שלה בחודשים האחרונים, תוך שהיא משחקת עם קרע בשריר הבטן, מחזק התחושה. בטורניר לס פרנקסס דל ולה היא צלחה שני סיבובי מוקדמות, ויריבה מהמקום ה-112 בעולם, לפני שנעצרה ברבע הגמר על ידי המדורגת 79 בעולם. בבאיסה, ספרד, שבועיים קודם לכן, היא ניצחה שלוש, כולל מדורגת 200, כדי להשיג את הכרטיס לחצי הגמר. אלא שאז נקבע לה דייט מול בוסקוביץ' הקרואטית, 210 בעולם, דווקא בערב השביעי באוקטובר.

"הייתי מנצחת, אני יודעת את זה. לא הבנתי איפה אני ומה אני עושה. שיחקתי, כן. הגוף שיחק, אבל אני לא הייתי שם. מהבוקר רק חדשות, רק ישראל. לא עניין אותי טניס וחצי גמר בערב. מחוברת דקה אחרי דקה לסיפורים והתמונות, והכל בלגן. העולם התהפך, ואף אחד לא מבין מה קורה. חברים מוקפצים, התחילו בחמישים מתים, ועלו ועלו. ואני חושבת, איך זה יכול להיות? זה כל כך קיצוני, הראש לא יכול לעכל".

ואחרי המשחק?

"רציתי לחזור לישראל. כולם בארץ ואני שם. אבל כשחשבתי איך אני יכולה לעזור, הבנתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להתחרות ולנצח. להיות לינה גלושקו מישראל, ולשחק. זה לא הרבה, אבל זה משהו. לקחתי את זה למקום שאם מישהו בישראל יקרא, בחלק הקטן של הטניס בעיתון, שלינה גלושקו ניצחה, אולי זה יעשה לו קצת טוב על הלב. לפחות זה".

איך הגיבו החברות לסבב?

"שלחו לי המון הודעות, אם אני בסדר ואם המשפחה שלי בסדר. אבל יש גם אחת כמו אונס ג'אבור, שתרמה כסף לעזה והתבטאה נגד ישראל. הגבתי לה, אבל מה עם הצד שלנו? אני מדברת עם אנשים, חלקם אפילו לא יודעים על התקפת הטרור בשביעי לאוקטובר. לא מבינים מאיפה זה התחיל. כשאני נכנסת להסברה אני נכנסת, זה חזק ממני".

איך זה מרגיש עכשיו, להיות ישראלית?

"הייתי אמורה לטוס לטורניר בפורטוגל, לבד. פחדתי. הצליחו לסדר לי תחרות בספרד, כרטיס חופשי, קל"ב, והגעתי לרבע גמר אחרי שעברתי מוקדמות. במגרשים אין פחד. כולם יודעים שאני מישראל וזה שאני מאד מחוברת, תמיד מדברת על המדינה בגאווה, ובימים האלה יותר. אני לא מפספסת משחקים של הנבחרת. החולצה של המדינה מרגשת אותי".

וישראלית בברצלונה?

"בברצלונה הכל מאד פרו פלסטיני. אני שומרת על פרופיל נמוך. לא מדברת בעברית, ברכבת לא כותבת הודעות, שלא יראו אותיות בעברית. באירופה הפחד מאד מורגש. עברתי בפריז ושמרתי את הדרכון קרוב לחזה. אבל כשהגעתי ליפן הכל היה רגיל".

וישראלית בישראל?

"חזרתי לארץ, להחלים, לטפל בעניינים בירוקרטיים, להיות עם המשפחה והחברים. איך שנחתתי אזעקות ובומים, ישר לתוך זה. אבל זה פחד אחר. אני מדברת עברית ואני יכולה להגיד הכל, וכולם מבינים אותי וזה הבית. בסוף-בסוף, מרגיש ששם יותר מסוכן מפה".

"ענף הולך ונעלם"

על המעבר לחו"ל סיפרה השבוע גלושקו: "הגעתי לספרד, עשרים וחמישה שחקנים בטופ מאה. מעצמה. המון אקדמיות, בכל פינה. המון שחקניות. מאד מפותח, מאד מדובר. קל להבין שזה אחד מענפי הספורט הפופולריים בעולם. פה בישראל לא שומעים טניס, לא רואים טניס, לא ברחוב ולא בתקשורת, עצוב לי להגיד, מרגיש שהענף הולך ונעלם".

בגלל זה עברת?

"הרגשתי שבארץ אין לי עם מי להתאמן. המעט שהיו עזבו. חיפשתי סביבה תחרותית. היום אני מבינה כמה זה משמעותי. אני מתאמנת עם ארבע שחקניות בדירוג שלי, אני פוגשת בנות מאקדמיות שונות, אינסוף אקדמיות ואינסוף שחקניות, כל יום מישהי אחרת, משחקי אימון קבועים, ואני מבינה כמה זה חשוב לי התחרות, התחרותיות. כמה זה משפר אותי".

בדירוג העולמי הלכת אחורה.

"זאת הייתה שנה עם המון עליות ומורדות. עשיתי שינויים גדולים, עזבתי את הבית, עברתי למדינה אחרת. זה דורש זמן ואני סבלנית. הגעתי לא בכושר, לקח לי זמן להתרגל לעבודה האינטנסיבית פה, ליישם את הדברים החדשים שעבדתי עליהם. זה היה בהתחלה כמו כדור שלג. לא הצלחתי לנצח, עלו ספקות, האם עשיתי את הדבר הנכון? היו קשיים מנטליים וטניס זה ספורט מנטלי. לאט-לאט הרגשתי יותר טוב, ובחודשים האחרונים אני מרגישה שחזרתי לעצמי. צברתי ביטחון. לא משנה כמה קשה עובדים, בסוף זה לשחק כמה שיותר ולנצח, וברגע שהתחלתי לתפוס את זה, ולנצח, הכל הפך יותר קל".

איך את מסכמת את השנה?

"זאת לא השנה שציפיתי שתהיה לי מבחינת תוצאות ודירוג. קרו המון דברים שהפריעו. אני כן מרגישה שעשיתי דרך חשובה, שזאת הדרך הנכונה בשבילי ללכת בה. למדתי, התחזקתי, המעבר ללבד, התבגרתי. שיחקתי פצועה, עשיתי צילום והתברר שיש לי קרע בבטן, נחתי שבועיים וטסתי ליפן, ניצחתי שני משחקים ולא הצלחתי להמשיך. אני  מחכה להיות בריאה ולהתחיל את השנה, לשחק כמה שיותר טניס ולפרוץ".

טופ מאתיים?

"יותר רחוק, הכי רחוק שאני יכולה להגיע. אני לא נופלת משחקניות טופ מאה, טופ שמונים. שיחקתי מולן, יכלתי להן. יש הבדלים קטנים של ניסיון, אבל אני לומדת. אני שייכת לרמות האלה".