מיכל זריהן בארץ ויש פה הזדמנות להחליף כמה מילים. רק כמה מילים, כי זריהן עסוקה בלוח זמנים עמוס במיוחד. יש לה אימון, ואימון כושר, והיא צריכה להשלים פערים, עכשיו או לעולם לא, או אחרי הקורונה גל 8. ואבעבועות קוף בדרך. צריך להספיק הכל לפני: משפחה, חברים, מאמנים לשעבר, אולי המורה מבית הספר הדמוקרטי. מי יודע מתי תחזור, ואיך. אחרי שקטפה מדלית ארד באליפות אירופה כדי להתמקם חמישית בעולם בקטגוריית עד 46 ק"ג, היא המשיכה ללוקסמבורג, לתחרות סבב, והוסיפה לעצמה זהב. זה חשוב, כי כשהכל נופל אין יותר בטוח מזהב. אם היא תתיך הכל יהיו לה לפחות שלוש אונקיות. השקעות בצד, עם מומנטום של מדליה אולימפית נותר רק להצטער שהמשחקים בפריז לא מתחילים כבר מחר. אבל התקופה הטובה הסתיימה. כלומר, התקופה הסתיימה, והיא הייתה טובה.

"בגלל שהייתי מדורגת ראשונה בלוקסמבורג עליתי אוטומטית סיבוב אחד. ניצחתי גרמנית בחצי הגמר, צרפתית בגמר ולקחתי זהב. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. הבאתי את הרמה שלי, את היכולות שלי, ואני שמחה שהכל התחבר".

את ישראלית שמתאמנת במועדון ספרדי ומייצגת את פורטוגל. פייר, הסתבכתי.

"גם לי זה מסובך, אבל העיקר שאני יכולה להתחרות, לעשות את שאני יודעת ואוהבת".

הפורטוגלים מעריכים?

"הם מפרגנים, הם שמחים, אבל תמיכה אני מקבלת מעט מאד. הלוואי שיהיה מישהו, ספונסר, שיוכל לעזור. זה לא קל".

מפריע לך שבישראל לא מעריכים?

"אני כן מרגישה שאני מייצגת את ישראל. זאת המדינה שלי, פה המשפחה שלי, החברים שלי, הבית. הייתי רוצה שיידעו, שידברו, לקבל את ההכרה הזאת מהסביבה שלי, אבל אני מתמקדת בשגרה. אני שמחה על הדרך שאני עושה".

באליפות אירופה עמדת על הפודיום עם מי שהייתה חברה שלך לנבחרת, רבקה באייך.

"יצא טוב. ככה קיבלתי גם את דגל ישראל מאחורי, בנוסף לדגל פורטוגל".

ובמישור האישי?

"אין בינינו תקשורת. מהרגע שעזבתי את הנבחרת הקשר שלי עם הבנות נותק. רבקה הייתה בחצי השני של ההגרלה ויכולנו להיפגש רק בגמר. כל אחת הייתה בשלה. בסוף אמרתי לה 'כל הכבוד, מזל טוב'. היא ענתה לי בחזרה ובזה זה מסתכם".

2023 מתדפקת על הדלת והמירוץ לאייפל בעיצומו. כדי להפוך את הסיפור ליותר מסובך, לוקחים שמונה קטגוריות ועושים מהן ארבע. כדי לקבל הזמנה ממקרון לא יספיק לזריהן מקום חמישי בעולם ב-46 ק"ג, היא צריכה להיות שם גם ב-49 ק"ג. בינתיים היא עשרים פלוס, אבל תהיה גם תחרות קריטריון. צריך רק לקחת זהב. במקרה הגרוע, כסף. לעזאזל הכרטיס לאולימפיאדה, יותר קל להשיג הזמנה לוועידת בילדרברג. אבל זריהן חולמת בגדול ואת ההישגים היא מביאה בעיניים פקוחות לרווחה. אי אפשר לעצור אותה. במקרה הטוב, לעכב. תשעה חודשים היא ישבה בחוץ בגלל ששברה את עצם המסרק ביד, בפעם השנייה, אבל עובדה, היא חזרה חזקה יותר.

"זה לא מסוכן יותר מכל ספורט אחר, אבל פציעות זה חלק מהספורט. צריך להקפיד על הכללים ולדעת לברוח מהבעיטה שבדרך".

אימא בכלל רצתה שתהיי רקדנית.

"הייתי בשיעור אחד ולא חזרתי שוב".

אם לא היית בטאקוואנדו, אז איפה כן?

"זה כמו לשאול מה יהיה אחרי? נגלה בעתיד. ניסיתי לפני כן המון דברים אחרים, התעמלות קרקע, אתלטיקה, טניס, כדוריד, כדורעף וכדורסל".

כדורגל?

"תמיד הייתי במגרשים, אבל כשהגעתי לטאקוואנדו מיד ידעתי שזה זה. שום דבר אחר לא משך אותי ככה. העבודה עם הגוף, החשיבה, ניהול הקרב, האינטליגנציה הרגשית. בזמן קרב אני מזהה הזדמנות ופועלת, כמו אינסטינקט, בשברירי שניות".

את בת 27, זה עכשיו או לעולם לא?

"טאקוואנדו זה ספורט בלי גיל, זה לא התעמלות אומנותית. אני מרגישה שאני עכשיו בשיא שלי. אחרי שנים של עבודה קשה אני קוטפת את הפירות. אני הולכת ומשתפרת, אני עובדת קשה, אני יודעת שיש לי עוד הרבה מקום להשתפר. וזה מרגש, זה כיף".

איך היה לחזור ל"טייגרס" לרגע?

"זה הבית, הבסיס. המועדון הזה הוא חלק ממני. האנשים שם הם התומכים הכי גדולים שלי. כיף להגיע ולראות את כולם. אלו חברים שמלווים אותי בכל מקום, גם בטלפון. הרבה זמן לא פגשתי את ארז (אהרוני. א"ש), ישבנו, עשינו "לחיים", דיברנו, הסתכלנו אחורה. שמחנו יחד. הוא תמיד היה חלק, כמו גם אביעד, המאמן האישי שלי. הם שותפים להכל: הקשיים, ההצלחות, ההתלבטויות וההחלטות".

התכניות להמשך?

"סיימתי תקופה, יש עכשיו חודשיים עד התחרות הבאה, כנראה פריז, גראנד פרי. רק המדורגים גבוה מקבלים הזמנה, זאת תחרות יוקרתית. אולי לפני כן אשתתף בתחרות הכנה או שתיים, כנראה באסטוניה".

מיכל זריהן כבר דאן שתיים, אבל יש לה עד תשע לפני שהיא יכולה לנוח. היא לא הרגה טורקי, אבל כאמור, גרמניה וצרפתיה כן נפלו שדודות. ההישג האדיר שלה באליפות אירופה עשה לה שירות אדיר, והמדליה בלוקסמבורג הוסיפה לו שלוש נקודות. את הסכסוך עם האיגוד הישראלי היא שמה מאחוריה, והיום היא במדריד, מתרכזת במה שהיא יכולה להוציא מהקריירה שלה. את המעבר לפורטוגל היא עשתה בלית ברירה, רגע לפני שהוכרזה כפספוס, אבל האמת היא אחרת, כמובן, כי הפספוס כולו שלנו.

ההישג הכי גדול?

"עכשיו, מקום שלישי באליפות אירופה. אליפות יבשתית, מתקיימת אחת לשנתיים. החשיבות שלה בענף גדולה מאד".

האכזבה הכי קשה?

"אליפות עולם 2017. הגעתי לקרב על המדליה, הובלתי כל הקרב ובסיבוב האחרון התוצאה התהפכה וסיימתי רק חמישית".

התוצאה הכי מפתיעה?

"קשה לי להפתיע את עצמי. אני יודעת שיש לי את היכולת לנצח כל אחת ביום נתון. זה תלוי בי ובאיך שאני מגיעה לקרב. אני צריכה להמשיך לעבוד, למקסם יכולות. שהיום הנתון יגיע תמיד, זאת השאיפה. יש לי עוד הרבה לעבוד, להתפתח. זה חלק מהדרך והדרך היא גם המטרה".

הרגע הכי מרגש?

"באליפות אירופה, לפני שהיא התחילה בכלל. המשפחה שלי הגיעה לתחרות, בר היה לצידי, חבר קרוב נוסף הגיע. הסתכלתי סביב וראיתי חברים תומכים, מאמנים שמאמינים בי, שותפים לדרך. אושר גדול. ידעתי שלא משנה מה יהיה בתחרות, אני במקום שמח. אני מוכנה, אני בשיאו של מסלול מדהים, אני מרגישה טוב עם עצמי ועם הטאקוואנדו שלי. עשיתי הכנה נהדרת, הייתי שלמה עם הכל. זה היה רגע, כמו שאומרים במועדון הזה, רק להגיע וליהנות. זאת חגיגה, אז באים לחגוג".

הרגע הכי מעצבן?

"מעדיפה לשמור לעצמי".

החלום הגדול?

"להיות מספר אחת בעולם. להגיע לאולימפיאדה, לזכות במדליה אולימפית".

מודל לחיקוי?

"אני מוקפת באנשים שנותנים לי השראה. אני נמצאת במועדון, במדריד, ולאן שאני לא מסתכלת יש לי מודל לחיקוי. קמים כל בוקר, מתאמנים בחיוך, שוברים תקרות, עושים דברים שאף אחד אחר לא ניסה קודם".

הכי עצוב?

"הגעגוע. לחברים, למשפחה, לבית. יש רגעים קשים. הלבד קשה, אבל הבסיס נותן כוח. חברים במועדון הופכים לסוג של משפחה, אבל בית זה בית".