שנה לטוקיו, שנה וחצי לפריז, גילי שריר על הגל. מקום תשיעי בעולם, מדליסטית הארד מאליפות אירופה האחרונה. היא לא צברה ניסיון, הניסיון צבר אותה. אחרי שהפסידה בקרב האולימפי הראשון בקריירה שלה, היא לקחה נבחרת על הגב. וגם את פרשני תוצאה ואוהדים שגדלו על יעל ארד. את כולם, שק קמח, למדליית ארד קבוצתית. אם היא מפסידה, נגמר הסיפור. ראשים נערפים, מספידים את הענף, ילדים עוברים לקראטה או נפלטים לרחוב. היא הפכה לגיבורה לאומית, כולל הפלאשים ושני ספונסרים. הוכחה חיה שהכל אפשרי.
איך זה להיות כוכבת?
"כוכבת… לא הייתי אומרת כוכבת. הרגשתי את זה אחרי האולימפיאדה, כן, היה באז מטורף, אבל סביב כל הנבחרת היה באז מטורף אחרי מה שעשינו".
כמה כבד עול הציפיות?
"אני אוהבת שסופסוף מתחילים להבין שאני גם בצמרת. ציפיות אומרות שיש למה לצפות, שאני שווה את הציפייה. הציפיות של אחרים לא גבוהות יותר מהציפיות שלי מעצמי, אז הן לא מערערות אותי. זאת לא משקולת, זה כיף. זה נותן לי תחושה שיודעים מה אני שווה, שהציפייה באה ממקום טוב, שיודעים שאני מסוגלת לעשות את זה".
הנבחרת פורחת.
"כולנו בתקופה מאד טובה ויש תחושה שסופסוף זה קורה. הנבחרת מוכיחה את עצמה, אחרי העבודה הקשה שאני וכמובן שאר הבנות השקענו במשך שנים על גבי שנים, ועכשיו זה קורה. כיף לי לראות את החברות שלי מצליחות".
אתן גם חברות מחוץ למזרון?
"אנחנו רואות אחת את השנייה כל יום כל היום פחות או יותר, ואנחנו בחו"ל ורק אחת עם השנייה, אז אין לנו ברירה אלא להיות חברות טובות. אבל אנחנו גם אוהבות אחת את השנייה".
יש גם חיים מחוץ לג'ודו?
"אני עושה כמה קורסים באוניברסיטה הפתוחה, כדי שעוד עשר-שתיים עשרה שנים אני אצא עם משהו, למרות שבקצב הזה זה יהיה חצי תואר. אבל אני מנסה. גם בקטנה חיי חברה, כשאפשר, אבל הג'ודו תמיד ראשון. זה חשוב לי ואני מנסה לשלב, אבל לא תמיד זה מצליח".
מה השתנה בחיים שלך מאז שהפכת לכוכבת ג'ודו?
"יש לי ספונסרים עכשיו, שזה מאד כיף. חברת סייבר ארק ומור בית השקעות. הם מאד עוזרים לי. אני יכולה להתאמן ולהשקיע מאה אחוז מהזמן ב'גודו. זה בעצם היה החלום שלי, מגיל קטן, שזאת תהיה העבודה שלי. סופסוף זה קורה ואני מסוגלת להתפרנס מהדבר שאני הכי אוהבת. אבל חוץ מזה לא הרבה השתנה, אני עדיין אני".
לא עלך לך בכלל? אפילו לא טיפה?
"אני מקווה מאד שלא".
המדליה בשביל סבא
המירוץ לפריז החל, וגילי שריר רעבה. מאד רעבה. מאז האולימפיאדה היא הספיקה לסמן וי על מדליה באליפות אירופה ועל מדליה בגראנד סלאם מונגוליה, מדליית כסף. פעם היא הייתה עוברת הכי ליד הפודיום, היום היא עולה עליו ויורדת כאילו זה מדרגות נעות. בחודש האחרון היא לקחה חלק בשלושה טורנירים: מונגוליה, הונגריה וקרואטיה. בראשון היא סיימה שנייה, באחרון היא סיימה חמישית. עוד חודש אליפות עולם, אפשר להגיד שהיא מוכנה.
"זאת הייתה תקופה משוגעת. שלוש תחרויות בחודש. מונגוליה, בודפשט וזאגרב. עמוס מאד".
איך את מסכמת את המרתון?
"הייתה לי תקופה טובה. בשתי התחרויות האחרונות פחות הלך, אבל אני לא יכולה לתת לתחרות או שתיים לבאס. אני לומדת מההפסדים, אי אפשר לנצח כל הזמן. אני יודעת שתחרות אחת לא מגדירה אותי".
למה? חמישי זה סבבה, את רגילה לחמישי…
"חס וחלילה רגילה לחמישי. לפני שנתיים היה לי רצף של מקום חמישי. בזאגרב נזכרתי איך זה מרגיש, והבנתי שזה לא היה כזה כיף. לא התגעגעתי".
את מדלית הכסף במונגוליה הקדשת לסבא שלך.
"הקדשתי את המדליה לסבא שלי, כן. הוא לא אוהב שאני מדברת על זה, הוא התמודד עם משהו. שנינו יצאנו שמחים. הוא במצב טוב יותר. אולי המדליה עזרה…".
והמדליה הזאת הגיעה אחרי ההישג הענק באליפות אירופה.
"מאד רציתי את המדליה באליפות אירופה. היה לי יום באמת מטורף. היו לי שם חמישה קרבות ארוכים וקשים. היו רגעים שחשבתי שאני עפה הביתה, והצלחתי לצאת מהם בעזרת שני (הרשקו. מאמן הנבחרת. א"ש) כמובן, שליווה אותי לאורך כל היום. מצאתי את הכוחות וניצחתי בסוף את הקרב על הארד באיפון, שמונה שניות לסוף. זה היה רגע שיא בקריירה שלי עד עכשיו".
הטורניר הקבוצתי בטוקיו שבר מחסום פסיכולוגי אולי?
"אולי. אפשר להגיד הרבה דברים. אני חושבת שמאד התבגרתי. זה לקחת אחריות על דברים. הרווחתי המון ניסיון מהמירוץ הבאמת מטורף שהיה לטוקיו, עם הדחייה והפציעה והחזרה. זה מגיע לידי ביטוי עכשיו, אני מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי. הכלים היו שם, עכשיו אני משתמשת בהם יותר טוב".
חודש לאליפות העולם. עכשיו מנוחה?
"לא הייתי קוראת לזה מנוחה, זאת לא מנוחה בכלל. שניים-שלושה אימונים ביום, אינטנסיבי מאד. הרמה רק עולה. צריך לפחות לשמור על המקום, אי אפשר לעמוד. וכמובן, המטרה היא להשתדרג. למצוא דרכים חדשות להתמודד עם כל סיטואציה וסיטואציה בקרב, לאתגר את עצמי למצוא פתרונות, עד המקומות של הסבל הפיזי והמנטלי".
למען ההגינות, חייבים לציין שלא נשמע שעלה לה. בכלל לא. נהנית, כן, צוחקת, בחן. נינוחה, חופשייה, החיים מחייכים אליה, אבל היא נשארת עם רגליים על הקרקע. כי ככה זה במקצוע, אם הן לא על הקרקע הגב יהיה. אם למישהי מגיע זה לה. חודשים ספורים לפני האולימפיאדה היא נפצעה בצורה לא קלה, לא היה ברור אם היא תספיק להתאושש, ואם כן באיזה מחיר. אבל האולימפיאדה נדחתה, ואמנם היא עדיין סחבה צלקות, אבל הקסם שלה עבד. קסם של מי שיכולה להילחם גם לנצח. נלחמה חצי שנה, אז מה הן עוד שתיים-שלוש-ארבע דקות?
"ידוע שיש לי חיבה לגולדן סקור. האימונים שלנו מכינים אותנו לזה. אני יודעת על עצמי שבגולדן סקור, ככל שהזמן עובר, אני נראית יותר טוב והיריבה נראית פחות טוב. אני מאד סומכת על עצמי ברגעים האלה בקרב. יש לי כושר טוב, אני חושבת, אני מסוגלת לעמוד המון זמן על המזרון ולנצח גם קרבות ארוכים".
שכחת מהפציעה?
"הפציעה מאחוריי, אני מאה אחוז. לא שכחתי מהפציעה, כי למדתי ממנה המון, אז אני תמיד זוכרת אותה. למדתי ממנה שאני יכולה להתגבר על קשיים, שאני יכולה לצאת מכל מצב, גם כשנדמה שאין סיכוי. במהלך החוויה הזאת היו לי רגעים מאד קשים. היום אני יכולה להגיד שעברתי אותם. אני לוקחת את זה, להשתמש כשאזדקק".
והג'ודו?
"אני חושבת שבקמפיין הקודם התמקדתי בעיקר בתרגיל אחד ספציפי, שהיה בעצם הנשק הכי חזק שלי, ולא היה לי כל כך זמן לפתח טכניקות חדשות כי הייתי כל כך עסוקה במרדף אחרי הנקודות לאולימפיאדה. ככל שמתחרים יותר מתאמנים פחות. עכשיו, עם התקופות היחסית שקטות, אני יכולה לעבוד על דברים חדשים ואני חושבת שזה ממש פותח לי את הג'ודו, ונותן לי כלים חדשים שהיריבות עדיין לא מכירות".
פריז על הכוונת?
"אני מרגישה שמאד השתדרגתי מהקמפיין הקודם. אם בקמפיין הקודם סיימתי כמה פעמים חמישית, עכשיו זה לא מקום שאני שואפת אליו. אני מצפה מעצמי להרבה יותר וכבר הוכחתי שאני מסוגלת ליותר. תשע זה נחמד, אבל זאת לא המטרה".
מה המטרה?
"מה המטרה?"
מקום ראשון?
"נו, ברור".
אני צריך להכניס לך את המילה הזאת לפה?
"ראשונה בעולם זה נחמד, אבל המטרה בסופו של דבר היא מדליה אולימפית, והדירוג העולמי בהחלט יכול לעזור לי בזה".
מיטב מודיעין?
"מיטב מודיעין זה הבית שלי. אני בקשר הדוק עם אייל (בכר, מאמן המועדון. א"ש), הוא תמיד נמצא שם. אנחנו מדברים והוא תמיד נותן לי גב כשאני צריכה. אם אני בדאון או בתקופה של עלייה, הוא מאזן אותי. גם כשאני בתקופה ממש טובה הוא מזכיר לי שזאת רכבת הרים, יש עליות ויש ירידות, ומותר לשמוח, אבל לשמור על ריכוז ולדעת שיש תקופות רעות ולדעת שגם הן עוברות. לפעמים אני באה אליו גם לאימונים אישיים במודיעין".
אין לך מספיק אימונים? עד למודיעין?
"בשבילו גם עד לאילת".
