גיל כהן-מגן בן ה-44 הוא צלם עיתונות מצליח, שעבד עם סוכנויות צילום, עיתונים ומגזינים מהגדולים בארץ ובעולם. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ומוזיאונים ובנוסף הוא גם מרצה בתחום הצילום באוניברסיטאות ומכללות בארץ ובעולם.
כהן מגן גר עם אשתו ושלושת ילדיו במודיעין (שכונת המגינים) משנת 2005 ובשלוש שנים האחרונות בנוסף לעבודתו כצלם עצמאי עבור עיתון הארץ ועבור סוכנות הידיעות הצרפתית ASP הוא המורה המוביל את מגמת הצילום בבית ספר אמית בנים, בכיתות ז'-ט'. כשהתחיל ללמד הדבר היה לאחר עשר שנים כעובד שכיר בסוכנות הידיעות רויטרס ולמרות הסיפוק והסיפורים המעניינים – הוא רצה להמשיך הלאה. הוא חזר להיות עצמאי כמו בתקופה שקדמה להעסקתו ברויטרס, והחליט שהוא רוצה ללמד וממש לא בגלל כסף אלא מבחינה אידיאולוגית.
מספר מנהל בית הספר, הרב איתמר חייקין: "את גיל הכרתי כשהגעתי לנהל את אמי"ת בנים מודיעין, כשחיפשנו מורה שיוביל את מגמת הצילום בבית הספר. חיפשתי מורים שהאמנות היא המקצוע שלהם כדי להעניק לילדים נגיעה עמוקה של אנשים שהפכו את האמנות לדרך חיים: צילום, תיאטרון, מוזיקה, אמנות בעץ ועוד. הרעיון מאחורי לימודי האמנות הוא לאפשר לתלמידים להביא לידי ביטוי אינטליגנציות נוספות ולא לצמצם רק לתחומי הלימוד הסטנדרטיים ולאפשר בכך לכל אחד אפיקי הצטיינות נוספים. לימודי האמנות מאפשרים גם לנו, המורים, לראות את התלמיד כשלם ולא לשפוט אותו רק דרך חרך צר של ציונים. אין ספק שגיל מצליח בכך בכישרון האמנותי המיוחד שלו ובגישה המיוחדת לכל תלמיד. בשיעורי הצילום הוא מאפשר לתלמידים לפתח אמנות מיוחדת במינה תוך שימת דגש על הטעם הטוב והאסתטיקה התלמידים לומדים ממנו איך להביע את עצמם ואיך לפענח את העולם סביבם, בצורה יוצאת דופן ויצירתית"
"הרגשתי כמו חייל"
מאז שכהן-מגן זוכר את עצמו הוא אהב לצלם והיה "פריק" של צילום כשברשותו מספר מצלמות. מיד בתום השירות הצבאי פנה ללימודי צילום שנמשכו חמש שנים, בבתי ספר בארץ ובעולם. במהלך לימודיו הוא למד והתנסה במגוון סגנונות צילום בהם צילומי רחוב, צילום גיאוגרפי, צילום אמנותי, מופשט, צילומי סטודיו, צילום מהאוויר ועוד. דווקא צילומי "ניוז" לא היו המיקוד שם.
כשסיים את לימודיו בגיל 27 החל לעבוד כאסיסטנט של הצלמת הנחשבת ורדי כהנא, אז ב"ידיעות אחרונות". גם לפני שהחל לעבוד איתה החשיב כהן מגן את כהנא כאחד הצלמים שהשפיעו עליו במיוחד. בזמנו הוא חשב שהוא רוצה לעסוק בצילומי סטודיו. כהנא עוסקת בצילום עיתונות ואז – בעיקר בצילומי פורטרטים. היא זו שהמליצה לכהן-מגן להיכנס לעבוד בעיתון, כדי שיכירו את עבודותיו. כך בזמנו הייתה הדרך לקבל קרדיט וחשיפה. לאחר כשנה עם כהנא הוא הצטרף ל"ידיעות אחרונות". לאחר כחצי שנה כצלם חדשות החליט להפוך לעצמאי. "הרגשתי כמו חייל. היו שולחים אותי לצילומים רבים, הייתי מצלם בין שלושה לחמישה אייטמים ביום ולא הייתה לי אפשרות בחירה מה הם יהיו. מצד שני, זה היה בית ספר מעולה ללמוד צילום עיתונות. רציתי להחליט בעצמי מה לצלם ועם אמירה משלי והסגנון שלי".
מה זה אומר הסגנון שלך?
"הסגנון שלי בזמנו היה צילומי רחוב של מאחורי הקלעים של ההתרחשות, בשילוב של הומור. אם הייתי מצלם הפגנה, לאו דווקא צילמתי את האנשים צועקים בעיצומה של ההפגנה. זה טריוויאלי. הייתי מצלם את סיפור המסגרת ושם דגש על יחסי הגומלין בתמונה. הייתי מצלם לפני או אחרי ההפגנה, ברחובות הצדדיים".
איך הפכת לצלם חדשות שעובד עם סוכנויות הידיעות הגדולות שתמונות שלו מתפרסמות בעיתונים ומגזינים נחשבים בכל העולם?
"בשנת 2000 , חצי שנה לאחר שהפכתי לעצמאי, פרצה האינתיפאדה השנייה. עד אז היה שקט יחסי. מצאתי עצמי רץ לכל האירועים הקשים ומכיוון שלא היו אז הרבה צלמים פרילנסרים מצאתי עצמי עובד עם סוכנויות ועיתונים בינ"ל. לאחר מספר חודשים רויטרס שכרו את שירותי והייתי צלם צוות שלהם במשך עשר שנים. וכך זה התחיל. לאחר מכן לא היו חסרים אירועים ומלחמות, כמו למשל ההתנתקות בשנת 2005. בחומת מגן הייתי בג'נין. במלחמת לבנון הייתי חודש וחצי מחוץ לבית, על הגבול וגם מעבר לו".
למה בחרת בזה, כשחלק גדול מזה כרוך בללכת לאירועים קשים כל כך?
"כצלם עיתונות אי אפשר שלא ללכת. גם אם זה אומר לקחת חלק באירועים מאד קשים. עשיתי את זה מתוך הרצון שלי להשפיע, להראות בזירה הבינ"ל מה קורה פה ואת הסבל של הצד הישראלי. בשנתיים האלה הבנתי כמה כוח יש לתמונה עיתונאית, במיוחד מאירועים קשים בכל העולם. לפני כן לא הייתי מודע לעוצמה של צילום חדשותי ותמונה טובה".
למה לסכן את עצמך שוב ושוב?
"קשה להסביר. כשהבנתי מה זה אומר להיות צלם עיתונות זה הפך למעין התמכרות. הצורך להיות בחזית הפך לשליחות בשבילי. ראיתי עד כמה יש לצילומים האלה חשיבות היסטורית והשפעה על דעת הקהל העולמית. זה רק הולך ומתחזק. אני מרגיש כמו חייל שהולך להילחם עבור המדינה שחשובה לו. לפני שאני יוצא לסכנה אני קצת חושש, אבל כשאני בשטח אני שוכח מהמשפחה ולא אכפת לי מהחיים שלי. אני מנסה להיות זהיר ולא הייתי נוסע לסוריה אבל במדינה שלי כשאחרים נלחמים לידי אני לא יכול שלא לסקר את זה".
ומה היה בצוק איתן? ספר על התמונה שמשתתפת בתחרות "עדות מקומית".
"זו 'תמונה מנצחת' כפי שקוראים לה בז'רגון העיתונאי. תמונה שמספרת את כל סיפור המלחמה. חיפשתי כזו מהרגע הראשון שהתחיל המבצע. זה היה קשה כי הצבא לא נתן להיכנס לעזה, החיילים לא רצו שנהיה שם, שדרות הייתה סגורה לתקשורת כי פחדו עלינו, אבל לא ויתרתי, הלכתי לכל דבר שהיה אפשר להגיע אליו. כשהייתי בהלוויה של אחד החיילים, שהתקיימה בנתיבות, החלה התקפת גראדים. אלפי אנשים רצו לכל עבר באמצע ההלוויה. אנשים השתטחו על הרצפה וחיפשו מחסה. כיפת הברזל מעלינו, כל סיפור המלחמה נגלה מנגד עיניי לתמונה אחת – חייל שנהרג, התקפת טילים, אזרחים שבורחים על חייהם, נתיבות. גם שם באותו רגע לא דאגתי לחיי וסיכנתי אותם כשלא הסתתרתי. אנשים גם כעסו עלי. למחרת התמונה הופיעה על השער של הניו יורק טיימס. זה היה הצילום הראשון בתקופת צוק איתן שהתפרסם בעולם מהצד הישראלי" .
בנוסף לצילומי חדשות בארץ עשית גם פרויקטים אחרים בעולם. לא כולם חדשותיים.
"נכון. את רויטרס מעניין גם סיפורים מצולמים שהם לא רק הארד ניוז או ניוז. בשנת 2001 עשיתי עבורם פרויקט דוקומנטרי על המגזר החרדי, בעיקר חצרות החסידים ונשאבתי לנושא. עד היום אני מצלם שם וגם הוצאתי ספר על הצד הצבעוני והחיובי בחצרות, גם בקבוצות האנטי ציוניות. לרוב אנשים מחפשים רק את הצד השחור והרע. בתור ירושלמי לשעבר גדלתי כשאף אחד מסביבי לא באמת הסתכל פנימה והבין מיהם השכנים שלנו, האחים שלנו. החלטתי לחקור מי הם גם מבחינה היסטורית וגם בעזרת הצילומים. בנוסף לפרויקט הזה צילמתי גם אחרי הצונאמי בסרילנקה, צילמתי באולימפיאדת בייג'ין ב-2008, אליפות העולם בכדורגל, היורו בפורטוגל בשנת 2004, הייתי מטעם רויטרס לפחות בין עשר ל-15 מדינות בעולם לסיפורים מגוונים".
אילו תכונות עושות אותך לדעתך צלם חדשות ודוקומנטריה מוצלח שאתה מעביר הלאה לתלמידים?
"הראשונה היא לדעת להתבונן. בעידן של היום רוב האנשים והנוער בפרט שכחו מה זה אומר. 'אין זמן', מדפדפים על תמונות ועל דברים ולא נתקעים על כלום. הכול זמין ומהיר. פעם היינו לוקחים את הזמן להתבונן על הכל. היינו מפתחים תמונות מנגטיב, מחכים במעבדה וכשהתמונה הייתה יוצאת היינו בוחנים אותה היטב. לא הכל היה נעשה בלחיצה אחת וגמרנו. הצלמים שעבדתי איתם נתנו לי את ההבנה הזו. להתבונן כדי להגיע לסיפור המסגרת וזה מה שאני מלמד את התלמידים שלי. אני לא מרשה להם לצלם בפלאפונים. להורים בהתחלה היה קשה לקבל שחייבתי את כולם לרכוש מצלמות SLR, איכותיות עם עדשה מתפרקת שהצילום לא נעשה באוטומט. אבל הם הבינו שהם משלמים אלפי שקלים לילדיהם יעבור מכשירים סלולריים וטאבלטים והמצלמה חשובה יותר. הרב חייקין מנהל בית הספר שם דגש על כך שאראה להם כל הזמן מה אני עושה ומצלם ואני לוקח אותם לסיורים. הם היו איתי גם בתערוכת 'עדות מקומית' ובחנוכה יצאנו לצלם חנוכיות במאה שערים.
"הדבר השני הוא חקירה. לא רק לצלם אלא לשאול שאלות. להתבונן ולהבין מה קורה. ללמוד את הנושא לעומק. אני גם מלמד אותם על כוחו של הצילום וההשפעה החזקה שלו על דעת הקהל העולמית. זאת בנוסף לכל הדברים הרגילים תולדות הצילום ועוד"
דבר התלמיד
לקינוח שאלנו את עומר גוטליב, תלמיד כיתה י' במגמת הצילום, על השנתיים שהעביר עם המורה גיל כהן-מגן. גוטליב: "השיעורים עזרו לי להסתכל על דברים באופן שונה. מבעד לעדשה עולם נראה שונה. המורה גיל היה מאוד ממוקד ומפוקס במה שהוא עושה ובאופן זה חינוך אותי למקצוענות. גם היום אני ממשיך לצלם ולהתפתח בתחום והמצלמה היא בת לוויה קבועה שלי".
(צילום גיל כהן-מגן)
