"סופת חול". תסריט ובימוי: עילית זקצר. שחקנים: למיס עמאר, רובא בלאל-עספור, הייתאם עומארי. ישראל, 2016. 5 כוכבים.

הנבואה ניתנה לשוטים, כידוע, ויהיה זה מסוכן מאוד להתנבא בכל הנוגע לפרסי אופיר השנה, בפרט בשנה פורה כל כך, כשהתחרות צמודה כל כך, כוללת סרטים מעולים כל כך (ברצינות, לכו לקולנוע) ובמועד קרוב כל כך לטקס. אולי היה בטוח יותר להמתין בסבלנות עוד כמה ימים, עד לאחר ההכרזה על הזוכים בחמישי הקרוב (אחרי ירידת העיתון לדפוס) כדי לקשור כתרים לראשו של "סופת חול" – ואחרי הכל, כתרים לא חסרים לו. ובכל זאת, הייתי רוצה להמר, בזהירות, שסרט הבכורה של עילית זקצר ייסע השנה לייצג אותנו באוסקר.

"סופת חול", כבר הספיק לזכות בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע העצמאי האמריקאי סאנדנס, בפרס ראשון בתחרות "פירסט לוק" בפסטיבל לוקרנו, בתחרות "ניו דיירקטורס" בפסטיבל סיאטל, בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל טרברס סיטי, בציון לשבח בפסטיבל טאיפיי בטיוואן ובתחרות "סרטים בעבודה" בפסטיבל ירושלים. הוא מיועד להשתתף בפסטיבלים בינלאומיים נוספים, ובהם פסטיבל ברלין, טורונטו, שנחאי וקרלובי וארי, וכבר נקנה להפצה בארה"ב וזכה לתשבוחות מקיר לקיר. זה בדיוק סוג הסרטים שצריכים לייצג אתנו באוסקר: הוא עוסק בנושא טעון מאוד, מציג בצורה אוהדת מיעוט מדוכא, חברתי ופמיניסטי, וקשה שלא לחבב את הגיבורות שלו, ולהזדהות איתן עד כלות. זו סיבה טובה מספיק לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה להצביע עבורו בקטגוריית הסרט הטוב יותר בתחרות אופיר – שהזכייה בה מזכה כידוע בכרטיס טיסה להוליווד. בלי שום קשר, הוא סרט מעולה. מסוג הסרטים שלופתים לך את הלב ומשאירים אותך בלי אוויר. והוא מתרחש שעתיים נסיעה מתל אביב.

גיבורות הסרט הן שתי נשים, אם ובתה, בנות שבט בדואי בנגב. ליילה (למיס עמאר) היא בבת עינו של אביה. הוא מרשה לה ללכת ללמוד באוניברסיטה בבאר שבע, נמנע מלחתן אותה בניגוד לרצונה ואפילו נותן לה לנהוג בטנדר שלו. אמה ג'לילה (רובא בלאל-עספור), לעומתה, מרירה ומתוסכלת: בעלה סולימאן (הייתאם עומארי) החליט לקחת לעצמו אישה שנייה, וכמיטב המסורת היא אמורה לקבל את צרתה בברכה לביתה, לערוך עבורה את מסיבת החתונה ואפילו להרכיב עבורה את מיטת הכלולות. אם זה לא מספיק, במהלך מסיבת הכלולות עונה ג'לילה בטעות לטלפון של בתה, ומגלה שליילה מנהלת רומן עם אנואר, צעיר בן שבט אחר. מכאן עולות השתיים על מסלול התנגשות, הנע על הציר שבין השבטי לגלובלי, המסורתי למודרני, הרצון האישי והחובה המשפחתית, הייאוש והתקווה.

ניתן כמובן לחשוד בזקצר בקולוניאליזם מתנשא, בפריבילגיות של אדם שמגיע לתרבות שהוא לא חלק ממנה ומנסה ללמד את המקומיים איך להתנהג. ניתן – אבל זה לא המקרה. כי זקצר, על אף שאינה בת החברה הבדואית, מכירה היטב את כפרי הבדואים בנגב, הסתובבה בהם במשך שנים עם אמה, צלמת סטילס שצילמה בהם במשך שנים ואף הפכה בהם לצלמת חתונות מבוקשת, קשרה קשרים חברתיים עם רבות מהבנות והיא מכירה אותן היטב. את בת דמותה של ליילה כתבה על בסיס כלה צעירה שפגשה באחת מהחתונות שצילמה אמה, סטודנטית שהתאהבה בצעיר בן שבט אחר, אך נכנעה ללחצי משפחתה ונישאה לבן שבטה שלה שהמשפחה בחרה עבורה. אז נכון שזקצר היא מתבוננת חיצונית, ושסיפורים מהסוג הזה, במיוחד כשהם ביקורתיים, עדיף תמיד שיבואו מבפנים – אבל המבט שלה הוא מבט רגיש מאוד, מלא אמפתיה, וטיפה של התנשאות אין בו. לא על ליילה, לא על ג'לילה, לא על סולימאן, גבר עדין שנכנע גם הוא לתכתיבים החברתיים הנוקשים, ואפילו לא על כלתו הצעירה, מפרקת המשפחות בעיני ג'לילה, שבסצינה אחת ובכמה משפטים בודדים מצליחה להבהיר עד כמה גם היא לכודה.

מה שכן יש כאן זה אנשים, דמויות שלמות ועגולות שקל מאוד להזדהות איתן, גם אם לא מצליחים להבין את הסיטואציה שבה הן נמצאות, או מייחלים שינהגו בתוכה אחרת, משחק משובח של צמד השחקניות הראשיות ותסריט חכם ודינמי. מבלי להיכנס לספויילרים, נאמר שלא רק ששתי הגיבורות שלו עוברות כל אחת במהלך הסרט תהליך חשוב ומשמעותי, שגורם להן לבחון היטב את חייהן ביחס לסביבה בה הן חיות – אלא שהתסריט עצמו מעביר לאט לאט את המשקל שלו, ואת המיקום של האם והבת עליו, מצד אחד לשני. והשיפט הזה, פלוס העובדה שהדמויות, על אף סערת הרגשות בה הן נתונות, נוהגות לכל אורך הדרך בצורה מאופקת למדי, אצילית אפילו – מוציא את הצופה מהעולם בתחושת מחנק ובכמיהה עצומה. ככה, לפחות, הרגשתי אני.