"פרדייס קרוז". תסריט ובימוי: מתן גוגנהיים. שחקנים: עוז זהבי, והינה ג'יוקנטה, עודד ליאופולד, אלי אלטוניו, יותם ישי, סלים דאו, קייס נאשף. ישראל, 2013. 100 דקות. 3 כוכבים. צילום יח"צ
כבר כמה שנים שהפוקוס הקולנועי המקומי עבר מבחורינו המצויינים – שקירבו אותנו אל האוסקר בסרטים כמו "ואלס עם באשיר", "בופור, ו"לבנון" – אל סיפורים מקומיים יותר, ובפרט כאלה המתמקדים באוכלוסיות מוחלשות (ערבים ב"עג'מי", חרדים ב"למלא את החלל", עובדים זרים ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"). השנה מתגנבים בחורינו המצויינים, והמיוסרים, בחזרה אל הפריים. מוביל את המגמה הסרט "בית לחם" של יובל אדלר, העוסק במערכת יחסים בין סוכן שב"כ לנער פלסטיני המשמש המודיע שלו. הסרט זכה במספר הרב ביותר של מועמדויות לפרסי אופיר השנה (12), התקבל לפסטיבל טורנטו ולפסטיבל טולרייד היוקרתי בקולורדו, וכבר עשה לנו כבוד בפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת "ימי ונציה".
"פרדייס קרוז", סרט הביכורים של מתן גוגנהיים, נפקד מרשימת המועמדויות לפרסי אופיר, וזה מצער בעיקר בגלל שמדובר בסרט לא שגרתי ובנסיון אמיץ לחרוג מטכניקות ריאליסטיות, בעיקר בעבודת המצלמה, התאורה והסאונד. הוא מספר על יוסי, בחור צעיר והלום קרב (עוז זהבי), שאינו זוכר דבר משירותו הצבאי, אבל מתעורר דרך קבע מביעותי לילה. הוא מרחיק את עצמו מחבריו, עובד בסימון חיצים על כבישים נידחים עם שני שותפים שלא שירתו בצבא (האחד ערבי, השני חולה) ושותה את עצמו לדעת. ואז הוא פוגש את דורה (והינה ג'יוקנטה), צעירה צרפתייה עם קיבעון לחיילים, ובעיקר – לחיילים בלוויות. היא עוברת מבית קברות לבית קברות – זה שבהר הזיתים חביב עליה במיוחד – מצלמת חיילים בלוויות חבריהם ומנסה לתפוס, לדבריה, את המבט החי של מי שראה את המוות. השניים נסחפים לסיפור אהבה, בטבע ובחומוסיות ובברים אפלוליים, ובהסכמה שבשתיקה לא מדברים על העבר שלהם ועל הטראומות שהם מסתירים, עד שהמציאות מכריחה אותם להתעמת.
יש ב"פרדייס קרוז" כמה רגעים יפים ונוגעים ללב – כל סיוט של יוסי צורב את הלב, והסצינה בה הם מבלים את הלילה בים המלח חושנית להפליא. ובכלל, הסרט כולו מסוגנן להפליא, ובפרט ראויה לציון עבודת הצילום של הגרמני פלוריאן שילינג, שלא חושש להטות את המצלמה או להפוך אותה כביטוי ויזואלי למצב הנפשי בו מצויות הדמויות. דמותה של דורה מתאפיינת באלמנטים מעוררי סקרנות – למשל, השורות השיא כותבת על יריעות האוהל שלה, או משחק הזיכרון שהיא ממציאה מתמונות חצויות של חיילים – אבל נשארת חידתית כמעט עד לסוף הסרט. יוסי, לעומתה, סובל מאפיון חלש יחסית, של מי שבורח מצרותיו אל האלכוהול ואל העבודה נטולת האופק. עוז זהבי לא מצליח לחלץ את הדמות ממעמקי הקלישאות ולהעניק לה אופי וזהות המבדילים את יוסי, על הבעיות מהן הוא סובל, מכל בן 24 אחר, החי בדירה מטונפת ומחפש את עצמו.
ייתכן שדמותו של יוסי הייתה ניצלת אילו היה התסריט מאורגן מעט יותר, מובנה יותר ומבדיל טוב יותר בין מציאות לחלומות או זכרונות. אבל גם הצעידה אל עבר הקליימקס לוקה בחסר. לאורך כל הסרט סודה הגלוי של דורה – העובדה שהיא מחפשת את החייל שירה למוות באהובה הפלסטיני – מלווה את הצופים אבל לא ידועה ליוסי, שכאמור לא זוכר את מה שקרה לו במהלך שירותו הצבאי. אלא שהשאלה המלווה את הסרט, האם יוסי הוא-הוא האיש שדורה מחפשת, הופכת בשלב מסוים מגורם מלווה לסוגיה מרכזית. או אז, הופך הסרט פתאום מדרמה אנושית מרגשת על קשר הנרקם בין שני אנשים פגועים, למשהו שמנסה להיות סרט מתח, והעלילה הרומנטית שהביאה אותנו עד הלום נזנחת. והרי ממילא את התשובה לשאלה הזו יכול גם כך לנחש כל צופה בר דעת, ואילו דווקא הקטע המעניין באמת – איך מתמודדות הדמויות עם הגילוי – נמנע מאיתנו. חבל.
