"עצבניות אש". בימוי: פול פייג. תסריט: קתי דיפולד. שחקנים: מליסה מקארתי, סנדרה בולוק, דמיאן בישיר, מרלון ויינס, מייקל רפפורט, ג'יין קרטין. ארה"ב, 2013. 117 דקות. 3 כוכבים
מליסה מקארתי היא אישה יפה. יפה מאוד, אפילו. בתפקידיה הטלוויזיוניים – החל מזה שפרסם אותה, זה של השפית סוקי סיינט ג'יימס בסדרה "בנות גילמור", ועד תפקידה הנוכחי בסדרה "מייק ומולי", עליו זכתה בפרס האמי לשחקנית הטובה ביותר – היא חיננית ומקסימה ומשעשעת ומחוזרת. בתמונות שלה מאירועים והשקות היא נראית תמיד מוקפדת בלבושה, מאופרת ומסורקת לעילא, מפזרת חיוכים ומשפריצה כריזמה וחן וסקס אפיל. היא נשואה באושר, אם לשתי בנות, בראיונות איתה היא מספרת עד כמה החיים שלה דבש, בעיקר אל מול מבקרים שנטפלים אליה בגלל עודף המשקל שלה. ובכל זאת, איכשהו, כשהוענקו לה תפקידים משמעותיים בקולנוע – היה זה המשקל שלה ששיחק את התפקיד המרכזי, ומשך את מקארתי המתוקה למדמנה שבו הוליווד אוהבת לראות שמנים, ובעיקר שמנות: זו הבהמית, הוולגרית, הלא נעימה. כלומר, כל מה שהוא ההיפך המוחלט ממקראתי עצמה. ב"מסיבת רווקות" מ-2011 היא שיחקה את מייגן, הגברית והגסה, ובסצינה הזכורה ביותר מהסרט היא מחרבנת בכיור בעיצומו של קלקוק קיבה. התפקיד הזה הביא לה מועמדות ראשונה לאוסקר.
עכשיו, ב"עצבניות אש", היא מגלמת את שאנון מולינס, שוטרת שלא משחקת לפי הכללים: היא מתקשרת לאשתו של חשוד בקניית שרותי זנות ומלשינה עליו. היא רודפת באלימות אחרי חשוד בסחר בסמים. היא משפילה את המפקד שלה כשהיא מחפשת ברחבי חדרו של המפקד את האשכים שלו. היא מקללת, היא בוטה, היא אלימה, היא לא מחליפה את הבגדים שלה לאורך הסרט אפילו פעם אחת, ולאורחת המבקרת אותה, סוכנת האף.בי.איי שרה אשבורן (בגילומה של סנדרה בולוק), היא מציעה סנדביץ' חצי אכול בן שבוע. היא לא מסתדרת עם המשפחה שלה, ואת הגברים שרוצים אותה – באופן מפתיע יש כמה כאלה לאורך הסרט – היא דוחה בסגנון עדות זה לא אתה זה אני, היה לנו כיף אבל זה נגמר, ואני פשוט לא מעוניינת במערכת יחסים רצינית. במילים אחרות, היא מגלמת דמות במקצוע גברי, ועם מאפיינים גבריים-ניאנדרטליים מובהקים.
לשם האיזון, הצמידו לה את אשבורן. גם היא אישה במקצוע גברי וגם היא אישה רעה ולא נשית: היא קרה, היא לא אמפטית לסובבים אותה, היא תחרותית ומתנשאת ומשפילה את חבריה לעבודה – על ידי כך שהיא יותר חכמה מהם – והיא לא יודעת לעבוד בצוות. כעונש על כל זה נשלחת אשבורן מניו יורק לבוסטון, כדי לתפוס ברון סמים מסתורי שאף אחד לא יודע איך הוא נראה. אשבורן ומולינס נכפות אחת על השנייה, זו מתוקף סמכותה כסוכנת וזו מתוקף היכרותה עם השכונות והפושעים המסתובבים בהן. בתחילה, כמובן, הן שונאות זו את זו, אבל עם הזמן, כמיטב מסורת סרטי אחוות השוטרים, הן מתחילות לחבב אחת את השנייה, יוצאות לבלות בצוותא, מתרגלות עבודת צוות ואף לומדות לקח חשוב על החיים. סליחה, אשבורן לומדת, כי נתוני הפתיחה שלה מצוינים. היא רזה ואסתטית ומוקפדת, וכל מה שהיא צריכה לעשות כדי לתפוס ג'וב שווה וגבר שווה זה להיות קצת יותר זורמת. מולינס היא שמנה ולכן חסרת תקנה ולא לומדת שום דבר ולא מתפתחת. החברה, היא זו שצריכה להשתנות וללמוד לקבל אותה, ולמרבה הפלא זה בדיוק מה שקורה, אם כי באופן מצומצם למדי. מה שאומר שאולי בכל זאת יש תקווה לדמויות כמו שאנון מולינס ולשחקניות מצוינות, יפהפיות, כמו מליסה מקארתי.
