"רואים עליי שאני איש מאומץ?", כך מתחיל אודי שני את הראיון. אותן מילים בהן הוא מתחיל את השיחה עם ילדים שמגיעים אליו לטיפול. "הילדים תמיד נבוכים מהשאלה הזו", הוא מחייך וקמטי צחוק מתיישרים סביב עיניו הכחולות,"הם מתחילים לגמגם ואומרים 'מה פתאום', 'בכלל לא רואים עלייך', ואז הם שואלים בסקרנות – 'מה אתה באמת מאומץ'? ואז אני עונה כן, מצביע על פיצי ואומר – פיצי אימצה אותי".

פיצי, כלבה קטנה ומנומרת, כבת אחת עשרה, זוקפת את אוזניה ומפנה את ראשה אליו לצלילי שמה. כשהיא יושבת על כיסא מרופד במעילו של שני, היא חלק בלתי נפרד מהשיחה. היא מאזינה בחצי אוזן, מחייכת בלשון שמוטה למלצרית בית הקפה ומלווה את שני לכל מקום אליו הוא הולך. "אפילו בבתי הספר שבהם לימדתי", הוא מסביר בחיוך קל, "היה לה מקום קבוע בחדר המורים, למרות שלא כל המורות אהבו את זה, הן דאגו משערות על השמלה החדשה שלהן".

סיפור חייו של שני יכול למלא רומן עב כרס. הוא זואולוג, מומחה בנחשים, לוכד פילים בעברו, נכה צה"ל שאיבד את אחת מעיניו (למרות שרק אם תתאמצו תשימו לב לכך), והוא האדם שהכי כדאי שיהיה לצידכם אם במקרה תקלעו לאי בודד. בעשור האחרון הוא גם מטפל בסיוע בעלי חיים. מחצית מזמנו הוא חי בישוב אשתעול, ובמחצית השנייה מתגורר עם בת זוגו במודיעין. את הדרך בין שתי הכתובות הוא עושה רכוב על אופניים, ובעיר תוכלו למצוא אותו עובד במכון "עידן", מכון לטיפול ופסיכותרפיה לפרט ולמשפחה. התחלנו בנושא – 'כל מה שרציתם לדעת על טיפול בילדים בעזרת בעלי חיים', הגענו לעולם ומלואו.

סיפורה של פיצי

שני, 62, גדל בקיבוץ "גבע" בעמק יזרעאל. יש לו אחות ידועת שם, ואת תקופת התיכון שלו בילה בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק". הוא התכוון לחזור לקיבוץ בעתיד, "אבל זה לא קרה אף פעם". אחרי הצבא נסע שני ליעד טיולים לא שגרתי ביבשת אפריקה. "טיילתי שם לבד, ואז הצטרפתי למשלחת שעסקה בלכידת בעלי חיים לגני חיות", הוא מספר בנונשלאנטיות.

אריות ונמרים?

"לא, אבל הרבה חיות בר אחרות, יענים, פילים".

איך תופסים פיל?

"נכנסים עם משאים לתוך עדר פילים, מפרידים את הגורים מהאמהות ואם מצליחים, קושרים ולוקחים אותן. כן, זה אכזרי", הוא מוסיף מיד, "היום כמובן שלא הייתי עושה את זה, אבל אז הייתי צעיר והרפתקן. היום בכלל לא עושים דברים כאלה יותר, זה היה בתחילת שנות השבעים, והיום המגמה היא הפוכה, להחזיר בעלי חיים לטבע ולא להוציא אותם משם". שני מסביר, ושולח יד מלטפת לכיוון פיצי שמנצלת את ההזדמנות, קופצת ומתיישבת עליו. "אבל לפני שנתחיל", הוא אומר, "אני חייב לספר את הסיפור של פיצי".

בבקשה.

"זה היה לפני עשר שנים, הייתי אז מורה לביולוגיה וירדתי ליריחו להביא צמחים למעבדה. היה יום חם של אוגוסט ופתאום היא יצאה מתחת לאיזה שיח. היה חום אימים, נתתי לה מים, היא שתתה ושתתה, ואז אמרתי 'נפרד כידידים' ונכנסתי לרכב. התחלתי לנסוע והיא נעלמה לי מהעין, חשבתי שהיא מתחת לאוטו ומיד עצרתי. פתאום היא קופצת מהחלון הפתוח, מתיישבת לצידי וממש שמעתי אותה אומרת לי – 'יאללה בוא ניסע'. מאז היא איתי, מלווה אותי בכל מקום. מאיפה היא הגיעה לאמצע המדבר ולמי הייתה שייכת קודם, זו תעלומה אמיתית".

הנחש חבר ממש

ההכשרה האקדמית של שני החלה בעולם הזואולוגיה. הוא עשה שלושה תארים, "את השלישי כמעט סיימתי, אבל זה כנראה כבר לא יקרה, כי אני במקום אחר בחיים", ותחום ההתמחות שלו היה חקר נחשים. "זו דווקא חיה מאוד חביבה", הוא אומר.

אתה רוצה לסנגר עליה?

"זה בעלי חיים מאוד מסתורי ומעניין. הוא לא יוצר קשר כמו כלב או חתול, הוא לא רך ופרוותי, אבל התנועה שלו מעניינת, השקט שלו. זו חיה טיפולית מאוד טובה בעיקר עם ילדים אוטיסטיים. מתברר שנחשים מאוד מדברים אליהם, משהו במגע, כנראה. מניסיוני, ילדים אוטיסטים בדרך כלל יעדיפו חיות קשות שלא דורשות הרבה דיבור, חיות כמו צבים ונחשים". רגע לפני שהגיע לעולם הנחשים, המריא שני מאפריקה, ונחת הישר במלחמת יום הכיפורים. "חזרתי לתוך המלחמה", הוא מספר בשקט, שפת הגוף שלו מרמזת שיש דברים שהשתיקה יפה להם, "הייתי בסיני. צנחן. אז כבר הייתי נכה צה"ל, איבדתי את עין שמאל בשירות הסדיר שלי, ועדיין יצאתי להלחם במלחמה הזו".

למה?

"זו לא הייתה שאלה בכלל. הרגשתי שאני צריך ללכת, כל החברים שלי היו שם. זו תקופה שיש הרבה מה לספר עליה אבל לא שיחות נעימות. היה עצב פרטי ועצב ציבורי והם התחברו יחד לחוויה אחת עצומה". על הפרק החשוך הזה מעדיף שני שלא להרחיב במילים. ברצף הכרונולוגי הוא ממשיך מהמלחמה במדבר סיני אל תקופת המדבר הפרטית שלו. תקופה שבה רכש ידע שכל "שורד" חובב היה מעריך. "התחלתי ללמוד בסמינר למורים בשדה בוקר", הוא מספר, "הייתי צריך הרבה שקט אחרי המלחמה הזו, והמדבר היה המקום הנכון ביותר בשבילי. הייתי יוצא אל המדבר לימים שלמים, בוחן את יכולת ההישרדות שלי. למדתי איך למצוא מים, מקומות מחסה, לעקוב אחרי חיות לפי העקבות שהשאירו".

אתה האדם הנכון לקחת אתך לאי בודד?

"כדאי לקחת אותי", הוא צוחק, "ועותק של מלחמה ושלום, שיהיה גם משהו לקרוא. זו הייתה התקופה שהתחלתי להתעניין בזוחלים. היה לי מורה שנפטר, איש מאוד מעניין בשם הרמן צינר, שהיה מוזיקאי ומרגל מקצועי, אני לא צוחק, הוא באמת היה מרגל, ולא הרבה אנשים יכולים לומר שהיה להם חבר מרגל".

מה הוא לימד אותך?

"את תעלומת העקבות במדבר. זו ממש עבודת עיקוב, יש לך סימנים בחול ומזה אתה לומד איזה בעל חיים עשה אותם, לאן הוא הלך ואפילו מה הוא עשה שם. זה די דומה למה שאני עושה היום, כי בטיפול, המטופל משאיר לך עקבות, ואתה צריך בעזרת רמזים ועקבות למצוא את הסיפור השלם, ובעזרת המטופל להפוך את העקבות לנתיב לפתרון הבעיה".

מת לחיות

בשדה בוקר פגש שני את מי שבהמשך הפכה לאשתו ואם שתי בנותיו, מאוחר יותר היא גם הפכה לגרושתו אבל זה כבר סיפור לימים אחרים. יחד הם עזבו את המדבר המשיכו לירושלים ובית זית, ודרכו של שני הובילה אותו לשלל דרכי התפרנסות ומחייה. "הייתה תקופה שמכרתי מלכודות לזבובים", הוא מחייך, "אחר כך הפעלנו אתר נופש ומשהו כמו 85 חודשי חיים, בחישוב במצטבר שפעם עשיתי, ביליתי תחת ג'יפים ואופנועים, זה היה גם תחביב אמיתי שלי". הדרך הובילה אותו גם להדרכת טיולים, "ושם גיליתי את המרכיב הטיפולי באופי שלי".

למה אתה מתכוון?

"אני אתן שתי דוגמאות. דוגמא ראשונה הייתה כאשר הייתי עם קבוצת תלמידים בטיול בקניון עין עבדת. הקניון הוא גבוה, מתחתיו יש נחל ושביל ההליכה צר, פתאום אחד הילדים סירב ללכת יותר. הוא נעמד על שפת המצוק, ואמר שאם לא נעזוב אותו הוא יקפוץ. אני הייתי המדריך, אמרתי למורה ולילדים להתרחק, התיישבתי במרחק לידו והתחלתי לדבר".

מה אמרת לו?

"תיארתי לו בצבעים מאוד ריאליסטיים, איך הנשרים שמעלינו באים ואוכלים את הנבלה שלו אם הוא קופץ למטה. הוא הקשיב וכנראה החליט שכדאי לו להמשיך ללכת. במקרה אחר יצאתי עם כיתה אחרת לטיול, אחד התלמידים סבל מאפילפסיה ולא סיפר לאף אחד. איפה הוא נזכר לספר? כשהיינו בשביל על גב מצוק, שביל יעלים משופר שכזה, שם הילד נתקע ולא היה מוכן לזוז. בסופו של דבר, משהו כמו ארבע מאות-חמש מאות מטר הוא ואני הלכנו על ארבע, אני הלכתי ראשון, והוא החזיק אותי מאחור עם חוט, ככה עשינו את השביל. אלה דברים שלא ידעתי קודם, אבל הם כלים טיפוליים לכל דבר".

קצרה היריעה מלתאר את כל פרטי סיפור חייו העשיר של שני. הביוגרפיה שלו כוללת מחקר ארוך שנים על נחש ארסי מדברי בשם עכן גדול, מתחם שבנה לחקר וגידול נחשים, תקופת מגורים במחסן ללא מים זורמים וחשמל והתקדמות אקדמית איטית לקראת הדוקטורט בזואולוגיה, התקדמות שהופסקה בגלל פציעה קשה וגירושין כואבים. "בנינו אז בית בצור הדסה", הוא מספר בקצרה, "עבדתי יחד עם הפועלים, אני הייתי הפועל שלהם למעשה, ופשוט נפלתי מהגג. נפצעתי מאוד קשה. זו הייתה פציעת ראש, שבר מפרק היד, היה אשפוז ארוך, ניתוחים, הרבה שיקום עצמי, אבל זה קטע שאני חזק בו", הוא צוחק ביובש, "להיפצע קשה ולהחלים. ככה איבדתי גם את העין בצבא", הוא קורץ ומפנה את תשומת ליבי לעין שעד אז נראתה כחולה וזהה לרעותה, "העין רק מתחזה ועושה את עצמה", הוא מגחך, "הכל אשליה אופטית". כל הקשיים הללו, "והיה בהחלט שלב ששקלתי לברוח למדבר", הוא מפטיר בשקט, הובילו לשינוי בנתיב דרכו של האיש רב התעלומות. "התחלתי ללמוד במכון מגיד בירושלים, התערבות טיפולית בעזרת בעלי חיים, וזה היה עבורי שינוי קיצוני".

למה?

"היה לי קושי בהתחלה בלעשות את המעבר בין זואולוג, שתפקידו לחקור את בעלי החיים ולעקוב אחריהם, לבין מטפל, שנעזר בבעלי החיים ומשתמש ביכולות שלהם לטובת בני האדם. בשלב מסוים, וזה לקח זמן, שני התפקידים התלכדו. היכולת להבין את התנהגות בעלי החיים ולתווך בין היכולות שלהם כדי לעזור לילדים, זו יכולת שצמחה עם הזמן והתעצמה".

מאיטי מאוס

רגע לפני הסוף אנחנו נזכרים לשם מה התכנסנו ועל מה היינו אמורים לדבר. טיפול בעזרת בעלי חיים, זה אמור היה להיות נושא השיחה, וגם כאן מציע שני אוצר שלם של מידע. "בעלי חיים ובני אדם התפתחו יחד", אומר שני ומחזיר את השיחה לנתיב בטוח,"כאשר בני אדם מתפתחים מול בעלי החיים בשני מוקדים, חלק מהם אנחנו רוצים לטרוף וחלק מהם רוצה לטרוף אותנו. חלק גדול מהאנשים אולי לא יאהבו לשמוע את זה, אבל התנהגות בני האדם ניתנת להסבר טוב יותר, כאשר בוחנים את התנהגות בעלי החיים. אם נסתכל על שימפנזות וקופי אדם, למשל, מחקרים מראים ששימפנזים הם יצורים פוליטיים מובהקים. חלק גדול מהזמן הם עסוקים בתככים ומזימות. יש להם יכולת לתכנן מערכות יחסים חמש שנים קדימה. אז כמה שאנשים ירצו, ויקברו את עצמם באינטרנט, אי אפשר להכחיש את המורשת האנימלית שלנו". "הבעיה", ממשיך שני, "היא העובדה שהתרחקנו מעולם החי. בני האדם הפכו לעירוניים, עזבו את הכפרים, אבל למרבה הפלא, מספר חיות המחמד דווקא גדל, ומספר הוטרינרים?" הוא צוחק, "היום יש מספר וטרינרים שווה למספר הרופאים. מה זה אומר? זה מעיד על צורך שיש לבני האדם בחיות מחמד. צורך מאוד עמוק של קשר עם הטבע, דרך יצורים שהם לא אנושיים, ומייצרים לנו קשר אחר. פיזיולוגית, הרי כבר הוכח, שליטוף של כלב או חתול מוריד לחץ דם, מוריד את דפיקות הלב, ואצל קשישים שמחזיקים בעל חיים רואים תוחלת חיים גבוהה יותר".

עם איזה אוכלוסיות אתה עובד?

"טיפול בעזרת בעלי חיים מתאים לכל ילד, נער ואפילו מבוגר בעל קושי רגשי. כאשר מדובר באוכלוסיות מיוחדות, זה עוד כלי כדי להגיע אליהם. אוטיסטים למשל, הרי חיים בתוך בועת זכוכית שקשה מאוד לחדור אליה. בעלי חיים מצליחים איכשהו לחדור את הבועה".

בעזרת אילו בעלי חיים אתה מטפל?

"עם כל בעלי החיים, פיצי כמובן היא הכוכבת", הוא אומר ושולח חיוך לכלבה ששמעה את שמה והתעוררה, "אבל יש לי גם ציפורים, נחשים, ארנבים, חמוס, כל חיה עושה דבר אחר לגמרי. החמוס למשל, הוא חיה שיש ריח דוחה למדי, למרות שילדים דווקא פחות שמים לב לזה. באחד הטיפולים שאל אותי ילד, 'אם אני אגיד לחמוס שהוא מסריח, הוא לא ייעלב נכון?', כשאמרתי שלא, אז הוא מיד התחיל להגיד לחמוס –'אתה מסריח, אתה חיה מסריחה'. זה נתן לנו פתח לדבר על דברים, מה מותר להגיד לאנשים ומה אסור, איזה תכונות נולדים איתן ואי אפשר לשנות וכדומה. זה פתח נושא טיפולי שלם".

איך אתה מתאים בעל חיים לילד?

"אני מציע מגוון של חיות, כל ילד מתחבר למה שהוא מתחבר, הוא גם יכול להתחיל עם אוגר ולעבור לחיה אחרת. הרבה ילדים מתחברים לחיות שמאפשרות ליטוף, יש ילדים שמתחברים לחיות מסוג קצת אחר. כבני אדם יש לנו מזוודה מלאה בדעות קדומות לגבי בעלי חיים. יש אנשים שמפחדים מחיות מסוימות כמו נחשים, ויש דעות קדומות שמתמוססות במהלך טיפול. כמו פחד מעכברים למשל או חולדות".

הרבה אנשים יגידו שזו חיה שמעבירה מחלות.

"החיה שמעבירה הכי הרבה מחלות היא בן האדם. זו החיה הכי מזוהמת ונגועה. עכבר זו חיה שנעים מאוד להחזיק אותה, התנועה שלה מאוד מסקרנת ויש לה מערכת חברתית מאוד מעניינת. טיפול בעזרת בעלי חיים לא אמור לשנות את הקונסטרוקציה הפנימית שלנו, הוא לא יפרק לגמרי את חבילת הדעות הקדומות, אבל הוא בהחלט יאוורר אותה וישנה אותה. יש הרבה ילדים שחווים אובדן או קושי רגשי כלשהו, וחוששים ללכת לטיפול פסיכולוגי בגלל הסטיגמה, אבל טיפול בעזרת בעלי חיים הוא סוג של הרפתקה לילד. גילוי של חיות שונות, חיות וותיקות שיוצרים איתן קשר וחיות חדשות שאני מביא בכל פעם".

אי אפשר לסיים את השיחה עם שני בלי פריט אינפורמציה מאילן היוחסין המשפחתי שלו. "אני חושב שאני כל כך אוהב את התחום הזה והעבודה עם הילדים", הוא מסכם בחיוך, "גם בגלל הנטיות המשפחתיות שלי לדרמה ולספרות. אחותי הגדולה היא הסופרת והמשוררת, נורית זרחי, אז כנראה שגררתי משהו גם ממנה. ממני היא כנראה שאבה את האהבה לבעלי חיים".

צילום פרטי