"מידות רעות". תסריט ובימוי: פול תומס אנדרסון, ע"פ רומן של תומאס פינצ'ון. שחקנים: חואקין פיניקס, ג'וש ברולין, אואן ווילסון, קתרין ווטרסטון, ריס ווית'רספון, בניסיו דל טורו, מרטין שורט. ארה"ב, 2014. 148 דקות. 3 כוכבים.
בשנת 2007, אחרי "זה יגמר בדם", פול תומס אדרסון הפך לאחד הבמאים האהובים עלי בעולם. רצתי לראות את סרטיו שהחסרתי עד כה ("לילות בוגי" ו"מוכה אהבה"), צפיתי בהופעתו המופתית וזוכת האוסקר של דניאל דיי לואיס שוב ושוב, ואף בחרתי לי ממנה ציטוטים אהובים שיריתי על אנשים מפתעים ברגעים הלא נכונים ("You're an orphan from a basket", "I Drink your Milkshake. I Drink it up!"). אפילו הייתי מוכנה לסלוח לאנדרסון על "המאסטר" התמוה, שזה סרט שמסתובב סביב עצמו במעגלים במקום להתקדם קדימה. אבל עכשיו, כשמגיע לאקרנים סרטו החדש "מידות רעות", במינימום באזז, עם שתי מועמדויות בלבד לאוסקר (לאנדרסון על התסריט, כמובן, ולעיצוב התלבושות) ואפס זכיות, לא נותר לי אלא להישאר ישובה בכסאי ובוהה במסך, הרבה אחרי כותרות הסיום, ולשאול את עצמי חרש: מה זה הדבר הזה?
"מידות רעות" הוא סרט בלש על ספידים. הוא "ביג לבובסקי" בלי השטיח. הוא שקוע בהזיות כל כך קשות, שהצופה האומלל יוצא ממנו עם כאב ראש, ומנצ'יז. הוא מתרחש בסוף שנות השישים העליזות והגיבור שלו, לארי ספורטלו המכונה דוק (חואקין פיניקס), הוא סוג של בלש פרטי, כשהוא זוכר למה בעצם הוא קם בבוקר. חברתו לשעבר שאסטה (קתרין ווטרסטון), שמאסה באורך החיים שלו ויצאה לחפש לה גבר מסומם פחות, שבה לחייו ומגייסת אותו לחקור את היעלמותו של מאהבה, מליונר מסתורי שלקה בפילנטרופיות יתר. במקביל, פושע שמגיע אליו בחיפוש אחר שותפו לשעבר לתא בכלא שם אותו על זנבה של כנופיה ניאו-נאצית שמקושרת לאותו מיליונר ממש. בדרך הוא מערב בסיפור שני עורכי דין (בניסיו דל טורו וריס ווית'רספון), נגן סקסופון (אואן ווילסון) ששב מן המתים, שוטר (ג'וש ברולין) שמפתח עם דוק יחסי אהבה-שנאה וזונות עם לב זהב. ויש גם ספינה. וקנוניה של רופאי שיניים. ומה לעזאזל אתה רוצה ממני, פול? ועוד אחרי כל מה שעברנו ביחד? לא חראם?
אם לשים לרגע בצד את תחושת הבגידה שלי, התסריט של "מידות רעות" הוא ככל הנראה מבריק. בוודאות יש שם כמה סצינות שאפילו מתוך הערפל ההזייתי בו הייתי שרויה רוב הצפייה – שהסרט אחראי לה באופן בלעדי, אלא אם כן שמו משהו במזגנים של היס פלאנט – הצלחתי לזהות ולסמן אותן כקאלט. לדוק למשל קוראים דוק כי המשרד שלו נמצא בתוך קליניקה רפואית. השחקן המגלם אותו, חואקין פיניקס, הוא אחד האדירים בדורנו (ובאופן מחפיר לא זכה עדיין באוסקר, למרות שורה של תפקידי מופת ושלוש מועמדויות), ומצליח לעצב דמות שהיא בו זמנית מצחיקה, חכמה, מעוררת חמלה ומשוגעת על כל הראש. סצינת הסקס היחידה בסרט היא אחד הדברים הכי מצמררים שיש – ואני אומרת את זה במובן הטוב של המילה, וכל סצינה שבה נראה ג'וש ברולין אוכל משהו עם צורה פאלית היא זהב טהור. גם אם לפחות לחלק מההברקות האלה אחראי תומס פינצ'ון, שהסרט מבוסס על סיפור קצר פרי עטו – אין ספק שרובן עדיין יזקפו לזכותו של אנדרסון.
ובכל זאת, "מידות רעות" הוא סרט, ואני אומרת את זה הכי עדין שאני יכולה, מאתגר לצפייה. בדומה ל"מאסטר", גם הוא מסרב ללכת בקו ישר, אבל פה מדובר בסרט שעל פניו לפחות אמור להיות סרט בלש, כלומר משהו עם התחלה ואמצע ופתרון והתרה. "מידות רעות" יוצר עוד ועוד מעגלים, עם עוד ועוד דמויות משנה שצצות לפתע ומסתבר שיש להן חלק אקוטי בסיפור, וככל שהוא מתקדם אתה שוכח מה היה בכלל הסיפור המקורי כי יוצא ממנו עוד אחד, ועוד אחד, והם חונקים את העלילה כמו עצי באובב שיצאו משליטה. וכל זה נמשך לאורך לא פחות מ-148 דקות. זה מאוד מתאים לאנשים שמסוגלים לוותר על הנסיון לעקוב אחרי חוט העלילה של הסרט, ומסוגלים פשוט להישען אחורה וליהנות מצבר הדימויים הפסיכדלי – והמצחיק מאוד לפרקים – שיצר עבורם אנדרסון. אנשים כמוני, שמתעקשים לראות בקולנוע קודם כל מדיום סיפורי – ובכן, מסרט זה לא תבוא להם הישועה. ולמרות כל זאת, "מידות רעות" סיקרן אותי מספיק כדי שיום אחד, אחרי שאעזור מספיק אומץ ואנרגיה, אנסה להתמודד איתו שוב. אחרי שנת לילה טובה ושלושה גלונים של קפה.
