הזיכרון הראשון של אוהד שחר הוא מגיל שנה ושמונה חודשים. בזיכרון אמו מחליפה לו את צינור הזונדה התקוע באפו, והוא נלחם בה. "עד היום יש לי פחד מזונדה." הוא מחייך. "כשהרופאים רוצים לאיים עלי הם אומרים שישימו לי זונדה באף."

על כדורים

שחר, בן 26 ממכבים, חולה במחלה נדירה בשם ציסטינוזיס. כמה נדירה? רק 1,500 אנשים בעולם כולו סובלים ממנה. "בגוף יש חומצת אמינו שנקראית ציסטאין." מסביר שחר.  "אצלי הגוף לא מפרק את החומצה ולכן היא שוקעת בכליות, בעיניים ובשרירים. שם זה תוקף הכי קשה. המחלה מתקדמת לאט ובשלב מסוים נדרשת השתלת כליות."  הוא סובל מתופעות כמו שרירים חלשים, עיניים רגישות לאור ועוד, ולפני מספר שנים אף עבר השתלת כליה.

"המחלה פוגעת בחיי היום יום ואני נאלץ לקחת הרבה כדורים. בתקופת ההשתלה מדובר היה בקרוב למאה כדורים ביום. היום מדובר בארבעים כדורים. הכדורים נועדו להאט את הצטברות החומצה כדי שזה יפגע בגוף כמה שפחות. יש גם כדורים למניעת דחייה של הכליה שאותם אצטרך לקחת כל החיים. יש כדורים שבגלל תפקוד הכליה המוגבל מחליפים את תפקוד הכליה. יש מלחים, סוכרים וכל מיני כדורים אחרים."

שגרת יומו מן הסתם סובבת, פחות או יותר, סביב המחלה. "ארבע פעמים ביום אני נאלץ לקחת כדורים. זה מפסיק את היום. קשה לי  לצאת בשמש. אני צריך משקפי שמש וכובע. כולם מכירים אותי כאוהד עם משקפי השמש והכובע. יש גם עייפות, אבל לימדתי את עצמי לחיות איתם."

איך זה לגדול כילד שסובל ממחלה?

"המחלה באמת השפיעה יותר כשהייתי ילד. כל ילד שואל למה הוא נדפק. חיי החברה שלי היו די מוגבלים, עם חבר או שניים. באותו זמן היה לכדורים אפקט שיצר לי ריח לא נעים מהפה. כילד לא הייתי מודע לזה, אבל זה הפך אותי למושא ללעג של ילדים. למרות זאת הייתי ילד אופטימי והשתדלתי עד כמה שאפשר שזה לא ישפיע. ההורים מאוד הקלו עלי. עד גיל 13 היה לי צינור בתוך הבטן שנתן לי תרופות ואוכל והייתי תלוי בו. רק לקראת גיל 13 התחלתי לקחת תרופות דרך הפה. ההתנהלות שלי כילד הייתה ללא ספורט וטיולים, אבל בסך הכל אני חושב שהייתי ילד רגיל." הוא מבהיר.

שחר מוזיקלי

בגיל 15, באופן כמעט מקרי, מצא שחר את ייעודו בחיים. "הרבה זמן רציתי ללמוד לתופף, אבל הוריי טענו שזה לא יתאים לי. התעקשתי והלכתי לביה"ס למוזיקה ברעות. התחלתי ללמוד תיפוף אצל אורן ג'ורנו, לא במטרה להיות כוכב, אלא בשביל הכיף. הגעתי במטרה ללמוד תופים אבל נהיינו חברים. הראיתי לו דברים שכתבתי והוא הראה לי דברים שהוא כתב. ניגנו יחד ולאט לאט התחלתי ללמוד לכתוב והתחלנו לנגן יחד. התופים לא הספיקו לי וביקשתי ללמוד גם גיטרה. הלכתי לשיעור ניסיון והבנתי שאני לא צריך שיעור. לאחי הייתה גיטרה.  תפסתי אותה והתחלתי לעשות ניסויים. התחלתי ללמוד אקורדים ובגיל 16 וחצי כתבתי והלחנתי טקסט מאפס. בשלב הזה אמרתי להוריי שאני רוצה להתחיל להקליט. לא רציתי להקליט באולפן אלא לבד. חסכתי כסף וקניתי את כרטיס הקול הראשון ושני מיקרופונים והחלתי לעשות ניסויים במרתף של ההורים. הקלטתי שירה, גיטרה, תופים, וככה הקלטתי את השיר הראשון כשאני מנגן בכל הכלים, שר ועושה לעצמי קולות רקע. ממש לקראת סיום ההקלטה אחי התחיל ללמוד מוזיקה במכללה וזה הדליק אותי. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות."

"אוהד והצלקות". הגיע הזמן להקליט אלבום (צילום טליה קינג)

בשלב הזה היה שחר עדיין תלמיד בתיכון, כך שחלום המכללה נראה היה רחוק. כשסיים את התיכון לא ניצל את הפטור שנתן לו הצבא על מנת להתחיל ללמוד, אלא החליט להתנדב לשירות צבאי. "לא היה לי הגיוני שכולם מתגייסים ואני לא עושה כלום. ניסיתי להתקבל לגלי צה"ל, דובר צה"ל וכו'. לא מצאו חן בעיני התפקידים שהוצעו לי. הציעו לי כל מיני מטלות כמו לסדר תקליטים. בסופו של דבר הלכתי ליחידת אופ"ק, שזו יחידת המחשבים של חיל האוויר. שירתתי שם עשרה חודשים ואז הכליה שלי קרסה והייתי צריך לעבור השתלה. התחלנו לחפש תורמים בכל המשפחה. אפילו הפצתי הודעה בפייסבוק. אחותה של אשתו של דוד שלי שגרה בארה"ב הודיעה שהיא תורמת לי כליה. עשינו בדיקות והייתה התאמה. עזבתי את הצבא וטסתי לעשות השתלה בארה"ב."

הקריסה של הכליה הייתה צפויה?

"במחלה הזו יודעים שהכליה תיהרס בשלב מסוים, ומנסים להחזיק אותה כמה שיותר. יש גם חולים שעוברים השתלה בגיל שנתיים. אני מכיר אישית כמה כאלה. תוך כדי תהליכי ההשתלה, אמרתי לעצמי שאם אני חוזר לארץ ולא רשום עדיין ללימודים אני אשתגע. החלטתי עוד בארה"ב, ונרשמתי ללימודי הפקה מוזיקלית וסאונד במכללה שנקראת מיוזיק בתל אביב. אחרי ארבעה חודשים שבהם הייתי מאושפז בארה"ב, כי היו תקלות והכליה קצת נדחתה, כבר בפברואר, חודשיים אחרי שחזרתי, התחלתי ללמוד."

נכנס סאונדמן יצא יוצר

למכללה הגיע שחר כדי ללמוד בכלל טכנאות קול ובמטרה להיות סאונדמן, אבל החיים התגלגלו קצת אחרת משציפה. "הלימודים אורכים שלוש שנים. באתי בגישה של להיות סאונד מן. לא הייתה לי עדיין מחשבה להופיע או להוציא שירים משלי. רציתי לעשות סאונד לאחרים. אחרי שנת לימודים אחת קיבלתי דלקת ראות קשה ונאלצתי להפסיק את הלימודים לשלושה חודשים כי הייתי מאושפז. אחרי הדלקת הייתי צריך לחכות חצי שנה עד לסמסטר הבא. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני יושב בבית. דיברתי עם המנהל והוא רשם אותי לקורסים של כתיבה ונגינה. זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בתואר הזה. זה שינה לי את התפישה לחלוטין. תוך שלושה חודשים התחלתי ליצור בכמויות. באותה תקופה כתבתי שלושה שירים ביום. השתפרתי כנגן ופתאום יכולתי לנגן עם אנשים ולא פחדתי. זה היה שינוי מרענן ונתן לי את התחושה שאני רוצה להיות יותר מסאונד מן. שאני רוצה להופיע."

 "כילד לא הייתי מודע לזה, אבל זה הפך אותי למושא ללעג של ילדים"

דחיפה נוספת קיבל שחר בשנה השנייה."בתחילת השנה השנייה קרה עוד דבר מדהים." הוא מספר בחיוך. "הגיעו אלי שני חבר'ה שלמדו עם אחי במכללה אחרת. היה להם אולפן והם חיפשו מישהו שיחליף את השותף השלישי שעזב. אודי גלברט ואיתי זכרי. הם רצו שותף שהוא סאונד מן לאולפן והציעו לי להצטרף. החלטתי שזו הזדמנות טובה והצטרפתי לסטודיו ומאז אנחנו מנהלים יחד סטודיו כבר קרוב לארבע וחצי שנים. לפני שנה וחצי שיפצנו אותו ועשינו לו הסבה. לפני חודש וחצי שכרנו עוד מקום. עכשיו יש לנו שני חדרי חזרות בתל אביב שאחד מהם מאפשר גם להקליט."

העבודה בתחום, בשילוב עם ההיכרויות שצבר, המשיכו לקדם את שחר במסלול המוזיקלי. "בכל התהליך הזה הכרתי המון אנשים ויצרנו סוג של קליקה מוזיקלית כזו של חבר'ה שמנגנים בהמון להקות. התחלתי לתופף בכל מיני הרכבים כי עדיין לא היה לי ביטחון להופיע. נוצרה להקה בשם Late & See שבה גם תופפתי וגם שרתי, גם כתבתי טקסטים וגם הלחנתי את כל השירים. הופענו במשך שנתיים וכמעט הקלטנו אלבום, אבל אז החלטנו להתפרק בעיקר בגלל חוסר תקשורת בינינו. כל אחד הגיב קצת אחרת. החלטנו לסגור את החבילה ואז פניתי לחבר טוב שלי בשם עידו בר אור. אמרתי לו שיש לי ארסנל גדול של שירים ואני רוצה לעשות איתם משהו. הוא ביקש לשמוע את השירים. המופע האחרון של Late & See היה להופיע עם השירים האלה כחימום. רצינו לראות איך הקהל מגיב. הקהל הגיב נפלא. הייתי בשוק. לא ידעתי שיש  לי משהו כל כך טוב ביד. קראתי לאודי ולאחי מתן ויחד עם עידו הקמנו את אוהד והצלקות. ההופעה עם עידו הייתה ב-1/1/2014. אמרתי לעצמי שעד 1/1/2015 אני עומד עם הופעה של אוהד והצלקות. הבטחתי וקיימתי. בתאריך הזה הייתה לנו הופעה ראשונה בלבונטין 7 בתל אביב. הופענו עם עוד להקה של חברים טובים. זה היה ממש הלם בקו"ם. פעם ראשונה להופיע כסולן בפרונט. עשיתי מדיטציה של חצי שעה לפני ההופעה. צלחנו את ההופעה הראשונה והתחלנו להופיע בתל אביב וירושלים. התחלנו לצבור ניסיון, קהל וחומרים. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי שלא אנגן שירים של אחרים. זה משהו שנשארתי נאמן לו. באמת באופן די מצחיק אני בגיטרה לא יודע לנגן שירים של אחרים. אפילו לא שירים מוכרים ופשוטים של הביטלס למשל."

אלבום בעזרתכם

אחרי שרשרת ההופעות החליט שחר שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא: אלבום. "לפני ארבעה חודשים אמרתי לחבר'ה שיש לנו כמות נכבדה של שירים והגיע הזמן להקליט אלבום. ישבנו והתחלנו לחשוב איך אנחנו משיגים לזה כסף. אני שר בעוד פרויקט בלוז בשם "אשתו השנייה של כחול הזקן" עם שני חברים טובים, מאור ויזל וגיא סטריער. אנחנו מופיעים יחד עם גיטרה מפוחית ואני שר. במקביל אני מנגן עם עוד חברה, מתופף עם מישהו, ותוך כדי זה החלטתי להוציא אלבום. הגעתי למסקנה שהדרך היחידה לממן היא פרויקט באתר הדסטארט. החלטנו לזרוק את עצמנו לאינטרנט. פתחנו את הקמפיין בהדסטארט לפני חודשיים ועכשיו אנחנו בימים האחרונים.

על הבמה עם הלהקה (צילום Vergius Photo)

אני יכול להגיד שמאוד הפתיעה אותי ההיענות. בחור בשם עמית לביא שלמד איתי בשכבה מהגן עד י"ב ואף פעם לא היינו מדברים יותר מדי החליט שהוא גורם לאלבום הזה לקרות, זו הסיבה שראית את הפרסום. הוא פרסם בפייסבוק ושלח לכל החברים ומה שהפתיע אותי זה שבתיכון היו לי המון בעיות רפואיות אז לא הייתי מגיע הרבה וגם כשכן הגעתי לא הייתי בקשר עם יותר מדי עם חבר'ה מהשכבה. בכל זאת כמות התומכים מהשכבה בשלושת הימים האחרונים היא מטורפת. אנשים שמימי לא דיברתי איתם שולחים לי הודעות פרטיות ומספרים שתמכו ושלחו גם לחברים ומשפחה. זה ריגש אותי נורא. אני אהיה חייב להם את האלבום הזה. אני כל כך רוצה להוציא אותו בשבילם. לפני שלושה ימים ראיתי את ההיענות הדלה יחסית וישבתי עם הגיטריסט שלי ואמרתי שאולי אנחנו לא צריכים להוציא את האלבום הזה. היום לא להוציא את האלבום הזה יהיה מאכזב הן מבחינתי והם מבחינתם. אני ארגיש שאני מאכזב אותם."

כמה כסף אתם צריכים?

היעד הוא 30,000 ₪ שזה סכום שהרבה אנשים אומרים לי שאני לא צריך כי יש לי כבר חדר חזרות. אנשים לא מבינים כמה עולה להפיק אלבום. זה עסק יקר. צריך לשלם  לנגנים, לחדר הקלטות, לטכנאי, למיקסר, למעצב, למדפיסים, על חזרות באמת חסכתי. 30 אלף שקל זה כלום. זה יכל להגיע גם ל-70 אלף. חסכתי איפה שיכולתי אבל זה עדיין סכום מפלצתי. לפני שלושה ימים עמדנו על 9,000 ₪, שזה כולל את הוריי, את אחותי ואת המשפחה. היום הגענו ל-16 אלף. זה אומר שכמעט שישים תומכים נוספו ב-3 ימים. זה מדהים."

למה בחרתם בשם אוהד והצלקות?

"היינו בחזרה בקיץ והיה מאוד חם. הורדתי חולצה והשותפים שלי לא הכירו עדיין את הצלקות שלי. הגיטריסט שלי, עידו בר אור, שאל אותי למה שבעצם לא אקרא ללהקה אוהד והצלקות. היו עוד רעיונות הזויים, אבל זה היה האחד שתפס. יש תזכורת לזה באחד השירים. שיר שנקרא עמליה. הפזמון שלו הוא 'קצת מפחד, סתם לפגוש אותך ככה ברחוב. צלקות מאהבה שלא רציתי לאהוב'."

הטקסטים שלך עמוקים. איך נוצרים אצלך השירים?

"כל השירים מסמלים עבורי תקופה. הכתיבה שלי משתנה לאורך כל תקופה. יש לי עמוד פייסבוק שאפשר לראות בו איך בכל תקופה הכתיבה שלי משתנה. כל הכתיבה שלי נובעת מצלקות. לאו דווקא צלקות פיזיות. יש גם צלקות כאלה, כמו שירים מהתקופה של ההשתלה. יש נפשיות מהתקופה של אחרי הדלקת ראות שגרמה לי לחרדות יחד עם התרופות שגרמו להגברת החרדה. כל מיני אהבות שלא הצליחו וגרמו להרגשה לא טובה. אהבה זה החומר הכי טוב לכתיבה. לא משנה מה תעשה זה תמיד נכנס לך לתוך השיר. באלבום יש שמונה קטעים וקטע בונוס, אבל כל אחד מהם מייצג צלקת של משהו שעברתי בחיים. השיר הראשון מביניהם נכתב בכיתה י"א לפני שידעתי לנגן גיטרה. הוא הוקלט על הטלפון שלי. כשחיפשנו חומרים החלטתי שזה הלחן הכי יפה שכתבתי וזה השיר שאני הכי אוהב באלבום. קוראים לו האישה שלי, למרות שהוא בכלל לא מדבר על אישה."

לאן אתה רואה את עצמך, את הלהקה, מתקדמים מכאן?

"קודם כל אני רוצה להוציא את האלבום ולהריץ אותו. אני מאוד מאמין באלבום הזה. ההשקעה הזו יצרה משהו מדהים. לנגן עם אחי בהרכב. תמיד ניסינו וסוף סוף זה קרה. בסופו של דבר אני רוצה להיות מפיק מוזיקלי. להמשיך לנגן בהרבה פרויקטים. התחלתי לתופף עם בחורה בשם ליה גדמיש שהיא גם טכנאית באולפן. התחלתי לנגן באס וגיטרה. המטרה ליצור כמה שיותר ולגרום למוזיקה בארץ שלי ושל אחרים, להיות טובה יותר. לנסות לשבור את הפלייליסט של גלגל"צ. לא להיכנס אליו אלא להיפך. לגרום  להם להכניס גם דברים אחרים. פחות פופ שמופק עד לרמת המילימטר. הכול שם פלסטיק. כמו קוביות לגו. יש קסם בחוסר מושלמות."

למה בעצם שאנשים יתמכו באלבום שלך בהדסטארט?

"אני חושב שיוצאים בארץ המון אלבומים איכותיים. אני יכול להגיד שחיכיתי לאלבום הזה תשע שנים לא סתם. רציתי להיות בטוח שלכל שיר שאני מוציא יש כוונה וסיפור ושאני מוציא את כל הלב שלי והסיפור שלי החוצה. באמת עברתי עם השירים האלה תהליך כל כך ארוך ומתיש. אנשים צריכים להבין שמוזיקה היא הרבה יותר ממוזיקה. היא כלי לריפוי. אני ממליץ גם למי שלא חושב להיות מוזיקאי ללמוד כלי נגינה כי זה מנקה. כמו מדיטציה או נסיעה להודו. הסמים שלי זה מוזיקה. יש לי שעתיים ביום שאני מקדיש רק כדי לשמוע מוזיקה. זו העבודה שלי ועדיין אני שם הכול בצד ואומר לעצמי לשמוע מוזיקה כי זה טוב וזה בריא. זה מרגיע אותי. אל תלכו למוזיקה בגלל שאנשים אחרים הולכים אליה. תלכו אליה בשבילכם. המון אמנים בארץ עשו מוזיקה טובה ומהלב ואז היה להם משבר אלבום שני. הם רצו לרצות את הקהל שלהם ושימשיכו לאהוב אותם. זה לא בריא. כשאתה מפסיק ליצור מהלב זה לא תופס. אני מקווה שאנשים יתחברו למוזיקה שלי ואני עוד יותר מקווה שיקשיבו לטקסטים. הטקסטים הם הכול. יש מוזיקליות אבל אל תפספסו את הטקסט. לא זוכרים את כל המילים בשמיעה ראשונה. הרבה פעמים צריך את הספרון עם המילים. חשוב לי שהטקסטים ייצאו החוצה. שיבינו על מה אני מדבר. המוזיקה רק משרתת את זה."

לתמיכה באלבום "אוהד והצלקות" כנסו לאתר הדסטארט. https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=16545

 בתמונה אוהד שחר. "כל הכתיבה שלי נובעת מצלקות. לאו דווקא צלקות פיזיות". צילום: אינגריד מולר