"אנחנו בדרך כלל לא פותחים את המפעל שלנו לביקורים מבחוץ, אבל כאן במודיעין אני מתכנן בעוד שנה, כשנשלים להקים את המפעל, לפתוח כאן מרכז מבקרים כדי שאנשים יוכלו לבוא ולראות איך מכינים את התבלינים שכמעט כל אחד משתמש בהם במטבח ובאוכל שלו". כך אומר דוד נעמה, האח והבן הבכור של משפחת נעמה, שפתחה לפני מספר חודשים את חנות הרשת במרכז עינב במודיעין.
בשקט בשקט מתחת לחנות התבלינים והקפה הולך ומתרומם לו מפעל תבלינים ענק, שמשתרע על שטח של 1,500 מטרים מרובעים, ושבו בעצם שוכן לב ליבו של אימפריית משפחת נעמה. זו מבססת את שלטונה הבלתי מעורער בשוק המוסדי של התבלינים, הקפה ועוד סוגי מזון יבשים ורטובים שהם מייצרים, או מייבאים, מעבדים, משווקים, אורזים ומוכרים וגם מייצאים ללמעלה ממאה מדינות ברחבי העולם.
נכנסתי לחנות כדי לפגוש את דוד שהגיע במיוחד מהחנות הוותיקה יותר של המשפחה בשכונת התקווה, כדי לערוך לי את הסיור הדי נדיר במפעל. והוא פותח: "תדע לך שזכית כי אנחנו באמת לא נותנים לאף אחד מבחוץ להיכנס למפעל שלנו. אבל פה במודיעין זה יהיה שונה".
אנחנו יורדים לקומה התחתונה. דוד פותח דלת ברזל כבדה ולעיני מתגלה אולם ענק, שבו מסדרון ארוך ומשני צדיו חדרים ובהן מכונות ייצור, טחינה, אריזה ומה לא. פסי ייצור לתבלינים, לסוגי מזון אחרים, לקופסאות פלסטיק לאריזת התבלינים, הכל חדש, נוצץ חלק מהמכונות כבר עובדות, חלק עדיין בהרכבה. על כל חדר שומר מנעול ביטחון מתוחכם.
למה לנעול את החדרים?
"כי יש כל הזמן ריגול תעשייתי. יש לנו בכל חדר מכונה אחרת ורק מי שעובד עליה יודע בעצם מה היא עושה. עובד שמכיר מכונה אחת לא יכול להיכנס לחדר אחר ולראות מה עושים על מכונה אחרת. הפרדנו את הידע כדי להבטיח שלא תהיה זליגת מידע החוצה. לכן אתה רואה על כל חדר מנעול ביטחון משוכלל".
אולי זו הרפתקה יקרה להקים מפעל כזה כאן? הרי יכולתם להמשיך לייצר את התבלינים בשכונת התקווה במקום הישן.
"נכון, אבל אנחנו במגמת התרחבות, אתה יודע מה הבעיה הכי גדולה שלנו? שאנחנו לא מדביקים את הביקוש לתוצרת שלנו. אנחנו מייצאים היום תבלינים ומוצרים ליותר ממאה מדינות בעולם, ארצות הבית, כל מדינות אירופה, אוסטרליה הרחוקה, לכל פינה בעולם. אין מקום על הגלובוס שלא תקענו בו סיכה עם השם 'נעמה'. לקוחות גדולים שלנו מתחננים לסחורה ואני אומר להם 'אין לי מספיק' אז אנחנו מתרחבים כאן במודיעין".
צרות טובות יש לך…
"השם שלנו הוא הדבר הכי חשוב לנו, לכן אני לא יכול להבטיח אם אני לא יכול לספק. יש רשת מרכולים ענקית שמחכה המון זמן לתבלינים שלנו ואני מחזיק אותם הרבה זמן כי עד שלא אוכל להבטיח אספקה שוטפת שתספיק להם, אני לא אשלח להם סחורה שבוע כן ושבוע לא. אין דבר כזה".
סיפרת לי שהציעו לכן להעביר את המפעל לאירופה….
"כן, זה סיפור מדהים. יש לי חבר שף, ערבי ישראלי שמחזיק מסעדות בגרמניה וכל פעם בא לביקור מולדת. פעם שאלתי אותו 'מי העובדים שלך במסעדות'? והוא אמר לי 'אני מחזיק רק גרמנים'. נדהמתי. 'גרמנים עובדים במסעדה? הרי יש טורקים, וערבים מה פתאום גרמנים'? ואז הוא אמר לי 'שמע, תיקח פועל טורקי, הודי, או ערבי ואחרי שבוע הוא יתחיל לתת לך עצות מקצועיות וירצה להיות שותף שלך בעסק. הגרמנים הם אחרים. הם לא שואלים שאלות. אמרת לו לעשות סלט ירקות הוא יעשה בלי למצמץ. רק אז הבנתי איך הגרמנים האלה עשו את השואה. הם פשוט קיבלו פקודות וביצעו בלי לשאול שאלות, זה מפחיד".
ומה קרה עם ההצעה לעבור לאירופה?
"כשהתחלנו לבדוק איך אפשר להרחיב את פסי הייצור חשבנו גם על חו"ל. עשינו בדיקות וממשלת פולין חיזרה אחרינו הרבה זמן. הציעו לנו הטבות גדולות, כולל דרכונים פולניים לכל בני המשפחה ואנחנו בכלל מעיראק. ורק שתבין – עלות שכר של פועל בפולין היתה עבורי אלף יורו לחודש, שזה סכום משתלם מאד במונחים עיסקיים. התלבטנו הרבה זמן עד שאבא עובדיה אמר לנו 'חבר'ה, אחרי מה שהפולנים עשו ליהודים בשואה, המפעל שלנו יישאר כאן בישראל ולא יעבור לא לפולין ולא לגרמניה'. ובזה הוטל הווטו ונסגרה הפינה הזאת".
שבחים לציונות.
"תמיד גדלנו בבית ציוני. הורי הגיעו מעיראק אחרי שעברו את הפרעות שם בשנת 1941 את הפרהוד הנודע לשימצה, אבי הסתתר בתוך כד גדול ואמי בתוך התנור במטבח כדי שלא יהרגו אותם. זה היה ליל הבדולח שלהם וכשהם באו לארץ, לא היה כלום, עוני ורעב אבל אנחנו כילדים קטנים אף פעם לא שמענו 'אכלו לי שתו לי'. אבא אסר עלינו לומר משהו רע על המדינה וזה אצלנו בדי. אן. איי עד היום, אסור להשמיץ את המדינה צריך לעבוד קשה ולומר תודה שיש לנו מדינה. ככה התחנכנו כולנו במשפחה כשמעל הכל – כיבוד ההורים ומשמעת צייתנית לאבא, כי הוא קובע הוא מנהל אותנו דרך ההוראות של אמא שלי והורי זוכרים כל מה שעבר עליהם לכן המדינה חשובה מאד עבורם, תמיד המדינה היתה מעל הכל".
ספר קצת על עצמך…
"בצבא הייתי ב-8200, אחר כך בשירות הביטחון ואחר כך במשרד ראש הממשלה ואז הגעתי למפעל התבלינים המשפחתי. במקרה הגעתי לכאן כי רציתי להמשיך בשרות הממלכתי אבל התברר לי שאני לא מספיק פוליטיקאי עם מרפקים לדחוף את עצמי במעלה ההיררכיה".
כאן אני דוחק בדוד והוא לוקח אותי לאורך המסדרון הארוך. אנחנו עוברים חדר חדר והוא מסביר: "זו מכונה לטחינת תבלינים, פה טוחנים פלפל לסוגיו, שחור, לבן, אנגלי, או כורכום, כמון, הל, ציפורן, כל התבלינים שהם אבקה. וזו מכונה לאריזת קטניות". דוד מביט על פס הייצור בחדר הריק ואני שואל איפה העובדים. הוא משיב: "פורים, כמעט ואין עבודה היום כי כולם בחופש". ואז הוא לוחש לי "רוב העובדים שלי יהודים, כך שבחגים העבודה בירידה. אבל עוד מעט יתחיל הבלגן של פסח".
שזה אומר מה?
"עכשיו הכל כבר כשר. כל החמץ יצא החוצה וההזמנות כבר מוכנות לפסח. תראה את המכונה הזאת, כאן התבלין נכנס, הצנצנות נוסעות על המסוע והמכונה טוחנת ואז ממלאת את הצנצנות".
דוד מלטף במבטו את המכונה ואני שואל אותו כמה היא עולה. דוד מחייך: "מכונה כזאת עולה קצת יותר ממיליון שקל. ויש לנו כאן הרבה מכונות".
מה מיוחד במכונה כזאת שטוחנת תבלינים שהיא צריכה לעלות כל כך הרבה?
"יש דיוק בטחינה ויש יכולת טחינה של סוגי שונים. לטחון גרגרי שומשום זה לא דבר של מה בכך. צריך לקלף את הקליפה ויש טכניקות לכל דבר. המכונות האלה מורכבות מאד".
מאיפה אתה מביא אותן?
"מספרד, איטליה, מכל מיני מקומות. בעוד שנה יהיו כאן 23 מכונות וזה יהיה מפעל גדול מאד שיגדיל מאד את כושר הייצור של החברה. פסי ייצור חדשים יהיו לנו, אין ברירה צריכים לספק את הביקוש".
בצד יש ערימת שקי יוטה ועליהם הכתובת בערבית "פלפל". דוד מסביר: "זה מגיע מהודו. פלפל שחור, ואם מקלפים אותו הוא נהיה פלפל לבן. רצינו לגדל את הפפריקה שלנו באתיופיה. מצאנו אדמה חולית והתלבטנו האם לקנות את השטח ולגדל שם וגם לשלם לשודדיםת בסוף החלטתנו שלא ללכת על זה אחרי שעשינו את החישוב לגבי היציבות באתיופיה. זה היה פרוייקט של עשרות מיליונים שויתרנו עליו".
אז מה עשיתם?
"אנחנו מגדלים את הפפריקה שלנו ביישובי התענ"כים וגם בירדן. אנחנו קונים מראש את היבול. יצא יבול טוב – המחיר לי נמוך. יצא יבול קטן – אני משלם יותר לקילו. ככה זה, כמו בורסה. ככה אגב מחירי הירקות בשוק זזים למעלה ולמטה בהתאם למחסור וליבול".
קרה שהפסדת יבולים כי הגבול נסגר פתאום?
"היו לנו מקרים שהפסדנו יבולים. גם ברשות הפלסטינית היו תקלות, זה לא עסק בטוח אף פעם".
מה יהיה כאן בעתיד הקרוב?
"שבקרוב ייכנס למפעל גם 'בית קליה', מתקן משוכלל לקליית פיצוחים ותבלינים. אני מחכה לאישורים של משרדי הממשלה איכות הסביבה ומשרד הבריאות ברגע שיהיו אישורים בית הקלייה שלנו יעבור לפה למודיעין".
אז מה יהיה בעצם כאן?
"עשרות סוגי תבלינים שנייצר כאן, התחלנו כבר לייצר".
אנחנו עוברים לחדר נוסף ודוד מראה את המילה האחרונה של מיכון מודרני, בצורת מכונה שהיא תנור עם שתי זרועות שמערבבות את הפיצוחים וכך הכל יוצא קלוי".
מה כושר הייצור של מכונה כזאת?
"זאת טוחנת שני טון בשעה. הכל עולה והחומר נוסע על פס הייצור מהסילו שלמעלה, יורד למכונה, עולה חזרה טחון וחוזר לסילו עד לאריזה בחבילות הדבקת המדבקות המתאימות. הניילון הנצמד סוגר חבילות בתשיעיות או בשישיות לפי רצון הלקוח והכל ללא מגע יד אדם מאלף עד תו".
מה המכונה הזאת זאת מכינה?
"זאת טוחנת ומכינה קמח מצה, אנחנו בראש השנה כבר מתכוננים לפסח, יש לנו הרבה ייצוא לחו"ל והכל באניות אז לוחות הזמנים צפופים".
למי אתם משווקים את התבלינים האלה?
"יש לנו 1,250 בתי עסק בארץ בהם אולמות אירועים, מוסדות, מסעדות, שווארמות, חומוסיות, שניצליות, הכל. מטבחים של בתי מלון, וכמובן ייצוא לחו"ל שזה חלק חשוב בעסק שלנו. אנחנו מובילים בשק המוסדי שם מעריכים את האיכות שלנו, לכן אנחנו לא פונים בכלל לשוק הפרטי כמו רשתות השיווק".
וחו"ל?
"אוזבקיסטאן, פקיסטאן, רוסיה, ארצות הברית, אוסטרליה… בכל פינה בעולם יש מוצרים של נעמה".
בוא נחזור על כל סוגי המכונות שאתם מפעילים כאן.
"מכונות לייצור קופסאות תבלינים, מכונות לטחינה, מכונות לעירבוב תבלינים, מכונות להכנת סלטים רטובים כמו עמבה, מכונות לאריזה, מכונות להדבקת תוויות מתאימות ועוד כל מיני סוגים. אבל כשנסיים ונעמיד את כל המכונות החדשות שיגיעו נכפיל פי כמה את כושר הייצור שלנו ואז נוכל להגביר את הייצוא לחו"ל. תוך שנה נעבוד במשמרת שניה ומשמרת שלישית כאן במודיעין. זה היעד שלנו".
מה עם כל הסודות המקצועיים של תערובות התבלינים שלכם?
"כל המתכונים והנוסחאות שלנו נמצאים בכלל במחשב מבודד שלא נמצא בכלל ברשת, ולא מחובר לכלום. לכן הוא רק 'גולם' וגם אם יגנבו אותו ויחברו אותו לאינטרנט התוכנה תישרף בעצמה, כך שאי אפשר לחשוף את המידע הסודי שלנו. על המחשבים שלנו יש שכבות הגנה, כך שלא ניתן לגלות את הנוסחאות של התבלינים".
בתמונה דוד נעמה במפעל במודיעין (צילום יהודה גולן)
