סגן אמיר בן אריה, צנחנים, נפל בשנת 2003  בגיל 21: אמיר נולד בשנת 1981 וכשהיה בן עשר, ביולי 1991, עבר עם משפחתו לביתם שברעות, ונכנס לכיתה ד' בבית הספר היסודי רעים. הטבע מסביב, יצר ההרפתקנות שלו ושבט הצופים העמיקו אצל אמיר את החשיפה ואת האהבה לטיולים בארץ. את בר המצווה חגג באירוע במצפה מודיעין שביער בן שמן, מוקף בחברים ובחברות רבים.

בתקופת לימודיו בחטיבת הביניים ובתיכון מו"ר היה אמיר חניך, מדריך, ומהפעילים בשבט "אופק" של הצופים ברעות. אמיר שימש ראש ועדת צופיות והקים את "סיירת צופיות" שהייתה אחראית לבניית כל המתקנים של השבט. אמיר עסק רבות בטיפוח השבט, בגיוס חניכים חדשים ובפעילות למען הקהילה. על פועלו זה זכה בתעודת הוקרה מטעם מועדון "רוטרי" בעיר החדשה מודיעין.

ב-18.11.1999 התגייס אמיר לצנחנים ויועד לשרת בגדוד 202 – "צפע". כשסיים קורס מכי"ם הוצב כמ"כ בגדוד 202, ולאחר תקופת שירות ברצועת עזה וביהודה ושומרון יצא לקורס קצינים. ביום ד' באדר א' תשס"ג (6.2.2003) נפל אמיר בקרב בשכם והוא בן עשרים ואחת וחצי. באותו לילה, הגיעו למוצב שני מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. בקרב שהתפתח בינו לבין אחד המחבלים נפגע אמיר בראשו מקליע ונהרג. חבריו העידו כי מילותיו האחרונות היו "קדימה! הסתער!".

רס"ן יובל שריר, חיל רגלים, נפל בשנת 2002 בגיל 34: יובל החל את שירותו בסיירת "גולני", מיוזמתו עזב את טירונות הסיירת לאחר כשנה, ובהתאם לבקשתו עבר לשרת באחד הגדודים. מהגדוד יצא יובל לקורס מ"כים, סיים אותו בהצלחה והחל להדריך. עד מהרה התבלט יובל בכושר מנהיגותו וביכולת החשיבה האסטרטגית שלו, ובהמלצה חמה של מפקדיו נשלח לקורס קצינים. באוקטובר 1989 הוסמך כקצין חי"ר, ומאז שירת יובל, בסדיר ובקבע, במגוון תפקידי פיקוד, ביניהם: מ"מ, סמ"פ, מ"פ, קמב"ץ וסמג"ד ביחידות שונות ומגוונות.

אולם בשנת 2002, לאחר שסיים פעילות מבצעית לילית בחברון, הובילו נהגו הצבאי ברכבו לנסיעתו האחרונה, אשר ליעדה לא הגיע. הנהג איבד את השליטה על הרכב, והם התהפכו. יובל נפצע אנושות, ולאחר שבוע שבו נלחם על חייו הוא נפטר מפצעיו.

 יובל היה מפקד וקצין, אב ואקדמאי. הוא הקים משפחה, למד על ארצו, היה לספורטאי מצליח ולוחם אמיץ וכריזמטי. הוא השתתף בפעולות ומבצעים רבים, והיה מוערך מאוד על ידי מפקדיו, פקודיו וחבריו. יובל טייל בעולם ובילה עם משפחתו. יובל הותיר אחריו אישה הרה, בת ובן, הורים, אח ואחות. חמישה שבועות לאחר מותו נולדה בתו ונקראה, בהתאם לבחירתם של מירי ויובל מראש, אור.

סמ"ר יניב בר-און, חיל שריון, נפל בשנת 2006 בגיל 19 וחצי: יניב נפל ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה, ברצף האירועים שהובילו לתחילת המלחמה . יניב , בנם של קרלין ואשר, נולד ברחובות ב-9 בנובמבר 1986. כשהיה בן שנתיים וחצי עבר עם משפחתו למודיעין.

יניב היה ילד-סנדוויץ' טיפוסי ואהב לשחק עם איתן, אחיו הגדול ועם הדס, אחותו הצעירה. ״איזה צומת זה״, היה שואל יניב את אחותו בכל פעם שעברו על פני לטרון. ומבלי לחכות לתשובתה היה אומר עם חיוך ״חטיבה שבע״. כמו כל דבר אליו השתייך בחייו, ואולי אף יותר, התגאה יניב להיות חייל בצה״ל, בחיל השריון בכלל ובחטיבה שבע בפרט. כשמפקדו הראשון בגדוד ביקר בבית הוריו, בזמן שגדודו של יניב שירת בעזה, הוא סיפר כיצד יניב מרבה לשאול שאלות ולעבוד במרץ. זה היה יניב; סקרן, פעלתן ומשקיען, גאה בקבוצות שאליהן השתייך.

מגיל צעיר היה יניב אוהד שרוף של מכבי תל אביב ולא נטש אותה גם בעונות הטובות פחות. בנוסף, אהב יניב מאוד את קבוצות הספורט המקומיות של מכבים-רעות, וכשראה שלמשחקי הבית של קבוצת הכדורסל לא הגיע מספיק קהל, הוא הקים את חוג האוהדים. היוזמה והנחישות לא נעלמו מעיני השחקנים, שהודו לא פעם ליניב על תמיכתו, וכך גם יו״ר אגודת מכבי המקומית, שלקח את יניב תחת חסותו. בתקופת לימודיו בתיכון תיחזק יניב גם את אתר האינטרנט של קבוצת הכדורסל.

מעבר לטנקים ולאהבתו לספורט היו אלה דווקא המטוסים האזרחיים שהיו בראש מעייניו של יניב. באסיפות הורים נהגו המורות לומר ש״יניב רוב הזמן מביט על החלון ולא על הלוח״, והוא השיב ״כי דרך החלון רואים מטוסים״. יניב ידע הכול על מטוסים אזרחיים – מסוגי המטוסים, לחלקים שמרכיבים אותם ועד לשדות התעופה בעולם. פעם אחת אף זכה להטיס מטוס קל בביקור אצל סבו וסבתו בקנדה. אהבתו למטוסים זיכתה אותו לכינוי ״הטייס שבטנק״ על ידי עמיתיו לנשק. לכן, אין זה מפתיע שהוא ראה עצמו בעתיד כחלק מעולם התעופה. לקראת גיוסו לצה"ל ביקש יניב לשרת כפקח-טיסה באחד מבסיסי חיל-האוויר, אך בקשתו לא נענתה והוא בחר לשרת בחיל-השריון.

יניב התגייס בדצמבר 2004, עבר טירונות וקורס נהגי טנקים והצטרף לגדוד 82 של חטיבה 7. יניב התאהב בחטיבה ובהיסטוריה המפוארת שלה והיה גאה מאוד להיות שריונר. כדרכו, התעניין ולמד את ההיסטוריה של החטיבה ושל חיל-השריון כולו.

לאחר סיום הצמ"פ (צוות מחלקה פלוגה, שלב האימון המתקדם) הצטרף יניב לגדוד ושובץ לאחד הצוותים בפלוגה א', שהגנה באותה תקופה על היישוב נצרים שברצועת עזה. הטנק של יניב היה בין האחרונים שיצאו מהרצועה במסגרת תהליך ההתנתקות באוגוסט 2005. לאחר פעילות זו ואחרי פעילות קצרה בקו נחל גולן, עבר בפברואר 2006 עם גדודו לקו בגבול לבנון. בקו זה העבירו יניב וצוותו לטנק ימים ולילות בכוננות נגד פעילות אפשרית של החיזבאללה.

ב- 12 ביולי 2006, לאחר חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, קיבל הצוות של יניב פקודה להיכנס לשטח לבנון. בין מטחי ההפגזות הצליחו יניב וצוותו להגיע לטנק, לעבור את הגבול ופגוע בעמדות אחדות של חיזבאללה. המסע הסתיים בטרגדיה לאחר שמטען גחון השמיד את הטנק והרג את ארבעת אנשי הצוות. עם יניב נפלו סמ"ר שלומי ירמיהו, סמ"ר גדי מוסייב וסמ"ר אלכס קושנירסקי. מבצע חילוץ הגופות מהשטח נערך תחת קרבות קשים בין לוחמי צה"ל למחבלי החיזבאללה, שבמהלכם נהרג לוחם הנח"ל סמל נמרוד כהן.

יניב היה בן 19 בנופלו. הלווייתו נערכה ב-16 ביולי 2006, והוא היה לחייל הראשון שנקבר בחלקה הצבאית בבית-העלמין במודיעין. יניב הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

רב"ט ליאור קולרן, חיל החימוש, נפל בשנת 1999 בגיל 19: ליאור נולד כבן שני להוריו, אח ליניב וערן. ליאור היה תינוק פעלתן וזריז ובטרם מלאה לו שנה החל לדבר וללכת. בהיותו בן שנתיים ידע לדקלם קטעים שלמים מתוך סיפורים ושירים, הרבה לפטפט ולא הפסיק לשאול שאלות.

ליאור אהב מאד לטייל, אהב אתגרים ולא חשש מהתנסויות חדשות והיה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1998 והוצב בחיל-השריון. עקב בעיה רפואית הועבר לגדוד מחטיבת 'כפיר' כמתחזק נושא-גייסות משוריין, במחלקת החימוש של גדוד 'סערה'.

ביום כ"ג בכסלו תש"ס (2.12.1999) נפל ליאור בעת מילוי תפקידו. בן תשע-עשרה ותשעה חודשים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

לאחר מותו כתב ערן, אחיו, בשירו "המבול": "…והחדר שלך מביא סערה/ולכן לא פותחים את האור/ וכולנו קלטנו מאוד במהרה/ שהחורף מביא את הקור//שקט מחריד מוצף בדמעות/ מוות מחייה מבול של תחושות/ ואתה לא כאן/ אתה לא כאן".

סא"ל מאיר (שמעון) מינץ, חיל רגלים, נפל בשנת 1993 בגיל 35: מאיר נולד בירושלים. בן למשפחה שבטית מפוארת שהכתה שורשים בשכונת בית ישראל שלמרגלות מאה שערים. כשהייתה אמו בת ארבע עשרה נהרג אביה מהפגזות הצבא הירדני בירושלים המזרחית, ולאחר מלחמת ששת הימים נהרג בעלה, אביו של מאיר, כשרכב צה"לי התנגש בו ליד רמאללה. מאיר, שהיה בן שמונה כשאיבד את אביו, התבגר והתחשל במהירות. בתחילת חודש פברואר 1977 התגייס מאיר לצה"ל, לחיל הרגלים. במשך השנים עבר מסלול מפואר ומרשים ומילא תפקידים מרכזיים במערכת הצבאית. את דרכו כקצין החל בבית- הספר לשריון, שם הוכשר כמפקד מחלקה בחרמ"ש, שירת בסיירת "שקד" וסיים את שירות החובה כסגן.

בשנת 1980 השתחרר ונסע לטיול בחוץ לארץ. כשחזר, פנה אליו יהודה דובדבני, מי שהיה מפקדה הראשון של חטיבת גבעתי, ושכנע אותו להצטרף לצוות ההקמה מחדש של החטיבה. מאיר נענה לבקשה, חתם קבע והפך לסמג"ד בגבעתי. תקופה ממושכת שירת בלבנון ואחר כך התמנה לקצין אג"ם של החטיבה, תפקיד שמילא במשך שנים מספר. בקיץ של שנת 1988 נישאו מאיר ועדי והחלו לבנות את ביתם ביישוב רעות. בבוקר של יום י' בטבת תשנ"ד (24.12.1993), נפל מאיר בקרב ברצועת עזה. משפחתו של מאיר הנציחה את זכרו בבית הכנסת ביישוב.

רס"ן מיכל סמרט פוזיילוב, חיל מודיעין, נפלה בשנת 2000 בגיל 32: מיכל נולדה בתל אביב, אחות צעירה למשה ואחות בוגרת לשלומית. מיכל הייתה אנרגטית וספורטיבית מאוד ובנעוריה אף שיחקה כדורגל בקבוצת נערים. היא הייתה אוהדת מושבעת של קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב ולא החמיצה את משחקי הקבוצה. בתחילת ספטמבר 1986 החלה מיכל בטירונות. היא שובצה לחיל-המודיעין והוצבה לתפקיד טכנאית מערכות מחשוב בחיל.

במאי 1989 סיימה מיכל את שירות החובה שלה והחלה בשירות קבע. היא סיימה קורס קצינות בסיסי, השלמה חילית לקציני מודיעין והשלמה של קציני מחקר במודיעין והוצבה כקצינת תכנות. באוקטובר 1991 מונתה לקצינת מבצעים. בשנת 1994 נישאה מיכל לדניאל סמרט, אותו הכירה בצבא. בשנת 1996 מונתה מיכל לקצינת אג"ם וכעבור שלוש שנים הייתה לראש מדור מחשוב ביחידת "משואות" של אגף המודיעין.

ביום ב' בטבת תשס"א (27.12.2000) נפטרה מיכל באופן פתאומי משטף דם במוח והיא בת שלושים-ושתיים במותה. היא נטמנה בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותירה אחריה בעל, הורים, אח ואחות.

בשם האב

יוסף שילוני אביו של אלמוג שילוני שנרצח בפיגוע דקירה, וחיים צמח, אביו של עוז צמח שנפל במלחמת לבנון השנייה, מדברים על התחושות לקראת יום הזיכרון.

יוסף שילוני: "זאת השנה השלישית מאז שאלמוג נפל והתחושה לא משתנה. מבחינתנו יום הזיכרון זה יום של חיבור לכל עם ישראל, זה יום שמחבר לשכול והוא מאוד טעון ולא פשוט עבורנו. יום מלא בזיכרונות בו נגיע להר הרצל ולטקסים במודיעין, נרגיש את החיבוק הגדול שתושבי העיר נותנים לנו, את הרוח הגבית והחיזוק שמאפשר לנו לבחור בחיים ולרוץ קדימה.

אנחנו בחרנו בדרך שלא מאפשרת לנו נסיגה. הבית לחיילים בודדים שהקמנו ואנחנו פועלים להגדלתו, זה בית חם ושמח ומלא בעשייה. אנחנו מקווים שאירוע ההתרמה שערכנו לפני מספר שבועות ייתן לנו את המקפצה להתחיל את התהליך בצורה מיטבית. אנחנו צריכים להיות חדורי אמונה ומוטיבציה שנצליח לגייס את המיליונים שדרושים להקמת הבית".

צמח: "באופן אישי יום הזיכרון הוא לא למשפחות השכולות. במשך כל דקה, כל יום, כל שעה וכל שנה, הזיכרון תמיד איתנו. אנחנו לא צריכים את יום הזיכרון. אלה שהחליטו לבחור בחיים למדו לחיות לצד האובדן. אנחנו משתדלים לנהל חיים מתוך העובדה שיקירנו לא איתנו, אבל החלטנו שלא לשבת בפינה ולחכות שישוב.

אנחנו מספרים את סיפור בכל יום, לילדים ונוער, צעירים ומבוגרים בכל הארץ ובכל העולם. לא נותנים לשכחה להשתלט עלינו ולא ניתן שישכחו את עוז. במקרה שלו הוא כבר חצה גבולות וזה כבר לא בשליטתנו. עוז הפך לדמות ציבורית. מספרים עליו, כותבים עליו, גם בלי ידיעתנו".