יש דברים שאפשר לראות רק בעיר צעירה כמו מודיעין, כמו חנוכה של בית ספר חדש, "מהניילונים", בשכונה שזה עתה קמה. היינו בטקס הפתיחה של "ענבלים" בשכונת הציפורים. בתמונה: היום הראשן בבית ספר ענבלים, צילום ערן קמינסקי 

ביום שישי האחרון שטפו ילדי מודיעין את השאריות האחרונות של  החופש הגדול מבין עיניהם ונהרו בהמוניהם מבעד שערי בתי הספר וגני הילדים בעיר. לצד ההתרגשות (או הבאסה שהחופש הסתיים) של הילדים וההורים, נרשם עוד רגע מרגש בו נחנך בית ספר חדש בעיר – "ענבלים" בשכונת הציפורים.

כמה דקות לפני החנוכה החגיגית כבר אפשר היה לראות שמדובר בבית ספר מודיעיני למהדרין. השעה רבע לשמונה. בשכונת הציפורים החדשה יש עדיין יותר פועלי בניין מאשר דיירים, אבל מצוקת החנייה המפורסמת סביב מוסדות החינוך בעיר קיימת גם כאן, כבר בימיה הראשונים של השכונה. מגרש החנייה בכניסה לבית הספר, שהאספלט בו נסלל ממש רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, צר מלהכיל את מכוניות ההורים המחפשים חנייה. למרות שלאורך הרחובות המובילים לבית הספר אפשר היה לראות הורים וילדים עושים את דרכם ברגל, בעליו של הג'יפ השחור יירשם בוודאי בהיסטוריה השכונתית כהורה הראשון שנעצר באמצע הכביש, פרק את ילדיו מהאוטו ויצר את פקק התנועה הראשון בכניסה לבית הספר. ראשון אבל ודאי לא אחרון, כפי שיודעים רוב הורי התלמידים במודיעין.

על הפיגומים הניצבים סביב בית הדירות הנבנה מול מתחם הגנים הצמוד יושב פועל פלסטיני. עם כוס קפה בידו הוא מביט על האם שמנסה להלהיב את בנה הפעוט שנכנס אל לראשונה אל הגן החדש בו ילמד. "הנה הגן של ליאורי! יפה, נכון?". לצערה של האם הפעוט מסרב לשתף פעולה ומגיב בסירוב עקשני להיכנס אל הגן.

בינתיים מגיעים לשער הכניסה (בו עבודות הבנייה טרם הסתיימו) אחרוני ההורים והילדים. בעוד רגע יגיעו לכאן קברניטי העירייה לטקס החנוכה הרשמי, ובינתיים מקבלים אנשי צוות ההוראה את הילדים הנרגשים. רגע לפני שייכנסו לכיתות, כיאה לדור הסלולרי של המאה ה-21, מעמידים ההורים את הילדים לצילום על רקע השלט "ברוכים הבאים לענבלים" או בתוך מסגרת ייעודית לצילומי הסלפי הקדושים שהונחה ממש בכניסה למבנה עצמו. ידוע הרי לכל שאם אין תיעוד, זה לא קרה.

את הזמן עד לתחילת הטקס אנו מנצלים לסייר במבנה בית הספר בן שתי הקומות, שמסדרונותיו מקושטים בבלונים.  מחוץ לשתי כיתות א' מתגודדים ההורים, אגף אחר בבית הספר נסגר לכניסה באמצעות סרט תיחום של רשות האוכלוסין וההגירה דווקא (אולי זו סימבוליות שכוונה למהגרים החדשים לשכונת הציפורים?) ואילו הקומה השנייה נראית עדיין ריקה. כאילו מחכה לשנים הבאות ולמחזורים נוספים.

בחצר בית הספר עדיין נדרשת עבודה רבה, כאשר הכניסה לרובה מגודרת ואסורה לכניסת הילדים. בינתיים נראה כי ילדי ענבלים ייאלצו להסתפק בפיסת הדשא הסינטטי שבחצר האחורית, בה יתקיים בעוד רגע הטקס. על פי הסימנים בשטח, נראה כי לפחות אותו אזור עתיד להיות מוצלל בקרוב. דקות ספורות לפני שיובילו את תלמידיהן החדשים מבעד לשער הבלונים שהוכן בחצר, נראות המורות החדשות מתרגשות למדי. "טיפה, רק טיפה מתרגשת", אומרת אחת מהן והשנייה כבר מודה בפה מלא שנראה לה שהיא מתרגשת אפילו יותר מהתלמידים שלה. צוות ההוראה כאן מורכב בעיקר ממורות שעבדו בשנים האחרונות בבתי ספר אחרים בעיר, שיבנו כאן מוסד חדש מא' עד ת' תחת ניהולה של רויטל ישראל, שהגיעה לכאן אחרי תשע שנים בבית הספר היסודי רמון.

בעוד ההורים ממתינים בחצר האחורית, חלקם ישובים בכיסאות הפלסטיק ואילו אחרים התיישבו על הדשא במין אווירת הפנינג שכזו, מגיע ראש העירייה חיים ביבס ועימו גם סגנו מויש לוי האחראי על תיק החינוך ובתיה שוכן, ראש מנהל החינוך בעירייה. כמה דקות מאוחר יותר, המזוזה כבר קובעה למקומה במפתן הכניסה, הסרט נגזר ולכל מחיאות הכפיים ודרבון המנהלת מצעידות המורות את הכיתות הראשונות של ענבלים מבעד לשער הבלונים. בשלב הזה לא ברור מי מתרגש יותר, הקטנטנים שהרגע החלו את 12 שנות הלימוד או ההורים שמוחאים כפיים בהתלהבות.

לאחר דברי הפתיחה של המנהלת (שלאחר מכן תמשיך בהקראת רשימת תודות ארוכה), תופס ביבס את המיקרופון. רגע לפני שהוא פותח את דבריו מגיעות בריצה אם ובתה, שתיים שנראות כאילו עדיין לא הפנימו שהחופש תם. רגע אחרי שהן מתיישבות במקומן מסביר ביבס לנוכחים מדוע שכונת הציפורים תהיה השכונה הכי טובה בעיר: "צמצמו וצמצמו את השכונה עד שיהיו כאן רק 930 יחידות דיור, כשמצד אחד יש לכם את פארק ענבה בו הושקעו מיליונים רבים". הוא מוסיף עוד אבחנה/עקיצה קטנה על צוותי ההוראה ש"נסחבו" מבתי הספר האחרים בעיר ומקנח במסר לילדים, או אולי יותר נכון מסר להורים: "אתם לומדים בכיתות הכי קטנות בעיר. תיהנו מזה".

מסתבר שככה זה פוליטיקאים, את ההון צריך לגרוף בעצמך מפני שאף אחד לא יעשה זאת עבורך. ואכן, מדובר באמת בכיתות קטנות כמוהן אין בבתי הספר האחרים בעיר. בסך הכל ילמדו בענבלים השנה לא יותר מכמה עשרות תלמידים, דבר שאמור להבטיח כניסה רכה וחלקה גם לתלמידים וגם לצוות ההוראה.

לאחר דברי המנהלת וביבס מזמינה רויטל ישראל את נציגות ההורים לשאת דברים. "מה זה נציגות ההורים?", תוהה אחת האמהות בקול. "מי בדיוק בחר נציגות הורים?". מסתבר שגם פוליטיקות של הורים מתחילות כבר ביום הראשון ללימודים. בעוד שלוש נציגות ההורים הנרגשות נושאות דברים, לאחת מהתלמידות החדשות נמאס והיא עוזבת את קבוצת הילדים, חוצה בריצה את המטרים הספורים עד למתחם ההורים, נשכבת על הדשא ושמה ראש בחיקה של אמה שמחייכת במבוכה. הילדה מקבלת עוד כמה רגעים אחרונים של חסד, עד שמורתה החדשה מזמינה אותה להצטרף אל כולם ולהפריח את הבלונים לאוויר יחד עם ראש העירייה, סגנו ובתיה שוכן, שלמרות החיוך נראה כאילו הייתה מעדיפה להישאר מחוץ לפריים של צלם העירייה.

הספירה לאחור נשמעת, הבלונים מופרחים לאוויר השכונה החדשה ואיתם גם נפרץ הסכר ומפלס דמעות ההתרגשות של ההורים מעלה הילוך. עבור רובם מדובר ברגע של התחדשות אמיתית. עיר חדשה, שכונה חדשה, בית ספר חדש. שיהיה בהצלחה.