לפני חמש שנים, בקיץ 2014, שכלה מודיעין את סא"ל דולב קידר ואת סרן נתן כהן במבצע "צוק איתן" • מאז מות שני הקצינים הפכו בני משפחותיהם את זכרם לסמל
(צילומי ארכיון: פרטי)
בימים אלה אנו מציינים חמש שנים ל"צוק איתן" – המבצע הצבאי האחרון ברצועת עזה. היה זה בקיץ 2014 לאחר ששלושה נערים (בהם אחד מאיזור מודיעין) נחטפו בגוש עציון ונרצחו. משם החל "מבצע מתגלגל" שהסלים במהירות לכדי מלחמה של ממש בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. מתקפות הטילים על ישראל לא פסחו גם על איזור מודיעין אם כי כמעט לא גבו קורבנות בנפש הודות ליירוטי "כיפת ברזל". במקביל צר צה"ל על רצועת עזה ולאחר פרק זמן גם חדר לתוכה, חשף מנהרות תופת וניטרל אותן.
כאמור, בעוד מטר של רקטות הציף אזורים שלמים בישראל, במודיעין המצב היה טוב בהרבה אולם גם לכאן הגיעו הרקטות ששיגרו אנשי החמאס מרצועת עזה. מספר מצומצם של אזעקות נשמעו כאן באותם ימים, כשחלק מהרקטות אף יורטו בידי החיילים שאיישו את סוללת כיפת ברזל שהוצבה בעיר בגבעת שר. אחת מהרקטות יורטה ממש ברגע האחרון מעל כפר רות. עוד באותם ימים הגביר ה"אבא של החיילים" דודו גלבוע, את פעילותו למען החיילים. במשך מספר שבועות נרתמו גלבוע ותושבים רבים ממודיעין למען גיוס ציוד לחיילים בעוטף עזה ובאזור מודיעין, כאשר מספר "מבצעי פינוק" לחיילים הוצאו אל הפועל.
המבצע נמשך 50 יום עד להשגת הפסקת אש. חמישה אזרחים ישראלים נהרגו במהלכו, פועל זר אחד ו-68 חיילים שלא שבו הביתה. בהם גם שני קצינים ממודיעין: סא"ל דולב קידר וסרן נתן כהן.
סא"ל דולב קידר
סא"ל דולב קידר היה גם הקצין הבכיר ביותר שנהרג במהלך המבצע. הוא שירת כמפקד גדוד "גפן" של בית הספר לקצינים והיה בן 38 בעת שנפל במרחק כמה מאות מטרים צפונית לקיבוץ ניר עם, בסמוך לגדר המערכת. קידר פיקד על כוחות צה"ל שהגיעו למקום בעקבות דיווח על חדירת מחבלים, ולאחר שטיל נ"ט נורה על אחד מרכבי הכוח הסתער קידר בראש חייליו ונורה למוות. על תפקודו בעת האירוע זכה קידר בצל"ש לאחר מותו. דולב הותיר אחריו אישה (מיכל) ושלושה ילדים. קידר מונה לתפקידו כמג"ד רק שבועיים לפני מותו.
דולב קידר התגייס לפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של חטיבת גבעתי במרץ 1995. הוא יצא לקורס קצינים ושימש בתפקידי קצונה בפלוגה ובחטיבה. מאוחר יותר חזר לפלחה"ן כמפקדה, ולאחר מכן שימש כמג"ד גדוד "רותם" של החטיבה. לאחר מכן שימש כקצין אג"ם אוגדתי באילת, עד שהועבר לתפקידו החדש בבית הספר לקצינים.
לאחר מותו סיפרה מיכל, אלמנתו: "הוא התעקש להיות באזור על אף שהוא היה אמור להיות במצפה רמון. הוא טען שזה לא ערכי שיש גיוס מילואים, וצוערים של בה"ד 1 לא יהיו שותפים ללחימה בעזה".
ועוד סיפרה מיכל: "הוא היה בעל נפלא. איש חם ואוהב. אבא נהדר ומצחיק שאהב לעשות שטויות עם הילדים שלו. כולם ניבאו שהוא יהיה אלוף. כל מה שעשה, הוא היה עושה בהצטיינות. כולם בצבא ראו בו מודל לחיקוי ורצו להיות כמוהו. הוא היה איש חם ואוהב. הוא היה בן נהדר ואהב מאד את כל המשפחה שלו. כל שבת שהיה חוזר בה הביתה הוא היה נפגש עם כולם".
מאז מותו של בעלה הפכה מיכל קסטן-קידר לדמות מוכרת. בשורת טורים אישיים שכתבה לאתר וואלה במהלך שנת האבל הראשונה חלקה עם הציבור את חייה של אלמנת צה"ל, על כל הקושי והמורכבות שבהם. בין היתר הביעה מיכל בעקביות התנגדות למציאות הביטחונית בישראל ולעובדה כי המדינה אינה חותרת לפיתרון של הסכם קבע מול הרשות הפלסטינית.
אמו של קידר, דרורית המתגוררת בכפר סבא, סיפרה לפני כשנתיים למודיעין NEWS: "כל הזמן פחדתי שבעוד עשר-עשרים שנה ישכחו אותו, אבל אחד הפקודים שלו אמר לי לא לדאוג, שדולב הותיר אחריו מורשת שכולם עוד ילמדו אותה. הזמן מגביר את הכאב. הגעגוע מאוד קשה. החוסר, הריק, הטלפון ממנו שתמיד היה מגיע למרות שהיה כל כך עסוק. הוא תמיד דאג לשמור על קשר הדוק עם המשפחה. היה מאוד חכם ובנקודות שונות בחיים היינו מתייעצים איתו והיום הוא פתאום איננו. זה קשה מאוד. למזלנו יש לו אישה שאנחנו מאוד אוהבים ונכדים וזה נותן תקווה להמשך. אנחנו מגיעים הרבה למודיעין, שומרים על הילדים ועושים ארוחות ערב משפחתיות מדי שישי. כשאני מגיעה לבית של דולב ומיכל ורואה את החנייה שלו עומדת ריקה, זה ישר נותן זבנג. אלה הדברים הקטנים של היום יום שעושים את זה כל כך קשה".
סרן נתן כהן
נתן כהן שירת כמפקד מחלקה בחיל השריון ועם מותו הועלה לדרגת סרן. הוא נולד בבאר שבע, ועד גיל שש גר שם עם משפחתו. לאחר מכן עברה המשפחה לרחובות ושנתיים אחר כך כשאב המשפחה, דוד (סא"ל במיל'), מונה לראש ענף לוגיסטיקה בבית הספר לקצינים בה"ד 1, עקרו להתגורר במצפה רמון למשך שלוש שנים. בשנת 2001 הגיעו למודיעין. נתן היה בכיתה ה' והצטרף לשורות בית הספר הממלכתי דתי "נתיב זבולון". בכיתה ז' עבר לישיבת בני עקיבא "נר תמיד" בחשמונאים, בין השנים ט'- י"ב למד בישיבה התיכונית "אלוני הבשן" ברמת הגולן. אחרי המכינה התגייס לחיל השריון, בעקבות אביו שהיה קצין בחיל לוגיסטיקה בשריון.
האם לימור סיפרה לאחר מותו: "כשהיה בכיתה א' המחנכת שאלה אותי יום אחד 'מה קורה אצלכם בבית בימי חמישי?' לא ירדתי תחילה לסוף דעתה ועניתי 'מתכוננים לשבת'. אז היא סיפרה לי כי בימי חמישי נתן שמח במיוחד ונרגש והבנתי כי זה בגלל שאביו חוזר הביתה באותו יום מהצבא".
בני משפחתו מספרים כי בילדותו גילה נתן אהבה גדולה לטבע ובכל יום שישי במצפה רמון היה יוצא לסיורים עם שאר הילדים במכתש. לאחר מותו הם סיפרו: "הוא הכיר את כל בעלי החיים והזוחלים, שם גילה גם כישרון ניווט טבעי. במהלך לימודיו ברמת הגולן לקחו אותם בכיתה י' לצפות בתרגיל פלוגתי של יחידה בחיל השריון. בסוף התרגיל הוא ניגש אל השלישה ואמר לה 'תרשמי את השם שלי, נתן כהן. עוד שלוש שנים אני מתגייס ואני אהיה בגדוד 46'. הוא ידע באיזה גדוד הוא רוצה להיות, הוא הציב לעצמו מטרה והגשים אותה. חיל השריון הייתה אהבת חייו אחרי ארוסתו. מסיפורים של הצוות שלו הוא היה כמו אבא עבורם, בשבילו זו לא הייתה רק עבודה".
מאז מותו החלו בני משפחתו להנציח את זכרו במספר דרכים. הם הקימו את עמותת "אור לנתן" המעבירה ימי עיון בנושאי ערכים שהיו קרובים לליבו של נתן וייצגו את האדם שהיה, העוסקת בהעצמת בני נוער. לפני כשנתיים נחנך בבית הספר "נתיב זבולון" "החדר של נתן", שישמש את התלמידים ונקרא על שמו. הוריו של נתן, דוד ולימור, הסירו את הלוט מעל לוח ההנצחה במקום, המספר על חייו של נתן ופועלו. לטקס הגיעו מפקדיו ופקודיו של נתן, בני משפחה וחברים, אשר סיפרו כי על המשפט שייצג את אופיו של נתן: "לא מוותר לכם ולא מוותר עליכם". הוריו של נתן סיפרו כי שלוש תכונות עיקריות אפיינו את בנם שהיה רגוע, שקול וגם ידע למצות את החיים. מתוך תכונות אלו נולדה המחשבה על ה"חדר של נתן", שיאפשר לתלמידי בית הספר פינה משלהם להתרגעות, הנאה והעצמה.
מאז נפילתו של נתן החלה לימור בפרויקט הנצחה נוסף, במסגרתו משופץ בימים אלו האתר הארכיאולוגי בית הקשתות ביער קנדה, בסמוך ליישוב מבוא חורון. לאחר שהגיעה עד ליו"ר קק"ל ושאר הגורמים הרלוונטיים החלה לאחרונה מלאכת שיקום ושחזור האתר, שבסופו הוא יוכרז כאתר ארכיאולוגי רשמי ויונגש לציבור. במסגרת העבודות ישוחזרו חלק מהקשתות שנהרסו עם השנים ולאחר מכן יתבצע פיתוח סביבתי באזור.
בשבוע שעבר עלו בני המשפחה וחבריו של נתן אל קברו בבית העלמין במודיעין, שם ספדה לו אמו לימור כך: "גיבור שלי, רציתי לשתף אותך בגעגועים והחששות שלי במשך חמש שנים מאז היום הארור שנהרגת. 12 חודשים מתחלקים אצלי לשתי תקופות: תקופה ראשונה מיום הזיכרון ועד אחרי החגים, תקופה שנייה מאחרי החגים ועד יום הזיכרון הבא. בתקופה הראשונה אני מתפקדת על טייס אוטומטי. זו תקופה עמוסה הכוללת מספר אירועים – יום הזיכרון, אזכרה ויום ההולדת שלך. ולבסוף תקופת החגים, ימים שכל המשפחה יושבת יחד סביב שולחן החג. רוצה לספר לך גיבור שלי איך עברתי את ראש השנה האחרון: הרגשתי שאין לי כוחות נפשיים. הרגשתי מועקה, שהקירות פשוט רוצים לחנוק אותי. לראשונה היה בא לי רק להסתתר מתחת לשמיכה ולא לצאת ממנה. שלא יהיה לי אכפת מכלום…
בתקופה השנייה של אחרי החגים אני נושמת לרווחה וממשיכה בחיים. גיבור שלי, אני רוצה לבקש ממשך שתמשיך לשלוח אנרגיות טובות וכוחות נפשיים כדי שאוכל להמשיך להיות בשמחה עם כל הכאב".
