בשבועות הראשונים לאחר ההלם של אירועי ה-7 באוקטובר, היה נדמה כי החברה הישראלית הולכת לכיוון אחר מזה בו הלכה בשנים האחרונות. הציבור הישראלי הפגין, ברובו, אחדות מחממת לב לצד ערבות הדדית של ממש, אולם כל זה הלך והתפוגג במהרה והשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי חזר להיות מסית ומפלג.
מי שלא מוכן לקבל זאת כגזירת גורל הוא ניצן ליפשיץ ממודיעין, אביו של סמ"ר לביא ליפשיץ, לוחם סיירת גבעתי וצלם מחונן שנכנס ללב של מדינה שלמה לאחר נפילתו בסוף אוקטובר. עשרה חודשים חלפו מאז מותו של בנו, ולצד הכאב והשכול עסוק ליפשיץ בהקמת מיזם שמטרתו צמצום הקיטוב החברתי, שזכה לשם "אופן השיח – ממהומה למאומה".
"מאז שלביא נפל קיבלתי החלטה שמותם של החיילים שנלחמים כדי שלנו יהיו חיים טובים לא יהיה לשווא", סיפר השבוע למודיעין News, "אם החיים פה לא טובים אז אין סיבה שהם נפלו. אם יש ביטחון אבל נאכל אחד את השני, גם זה לא יתרום הרבה. ההחלטה השנייה שקיבלנו היא שלא מספיק להגיד, צריך גם לעשות. החלטתי לעשות מעשה – לרדת מהיציע ולהיות שחקן על המגרש".
"כולם אחראים"
ניצן ליפשיץ, נשוי לשלומית ואבא גאה ל-4 ילדים, הוא מהנדס תעשייה וניהול במקצועו שיצא כעת לחופשה ללא תשלום על מנת להקדיש את זמנו להקמת המיזם. "לביא נלחם וחילץ אזרחים ב-7 באוקטובר בנחל עוז, והיה הנופל הראשון של התמרון הקרקעי. עבורי, לביא נפל כדי שיהיו לנו כאן חיים בטוחים ושמחים, אולם בתפיסתי גם אם ננצח את חמאס והחטופים יחזרו והעקורים ישובו לבתיהם, הרי שבאווירת השיח והקיטוב הנוכחיים החיים בישראל לא יהיו שמחים".
על המצב הנוכחי של החברה הישראלית אומר ליפשיץ כי "75 שנים החזקנו בדעות שונות, אבל ידענו לשמור על אמון בסיסי ולמצוא דרך לחיות חיים משותפים. כעת פער הדעות הפך למשבר אמון, שאחד ממרכיביו הוא אופן השיח. כלומר, לא פער הדעות הוא מה שהופך למשבר אלא הדרך בה אנו מתקשרים. קיטוב הוא אירוע מורכב ברמה לאומית שדורש ניהול בהיקף לאומי, שותפות ונשיאה באחריות על ידי כל אזרח, מעסיק, מפרסם, גוף תקשורת, פוליטיקאי, מערכת חינוך, שלטון מקומי וכל גוף אחר במדינה. 'אופן השיח' שואף לקדם מתודות וכלים שיאפשרו את צמצום הקיטוב החברתי ויעודדו שיח מקרב, באמצעות ניהול מקיף ופילוח הפתרונות לפי גופים וסוגי אוכלוסייה".
עוד הוא מסביר כי לתחושתו אופן השיח עצמו הוא זה שהופך לאיום קיומי על מדינת ישראל כפי שהכרנו. "כששואלים את השאלה למה משבר אמון הופך להיות לאיום קיומי, ולמה פער דעות הופך להיות משבר אמון, מגלים שזה אופן השיח. זאת אומרת שהדגש הוא לא על הדיון הענייני אלא יותר על איך אנחנו מנהלים את הדיון, למשל על עסקת חטופים. איך מציגים את הדיון הזה כדיון ערכי ולא כדיון פוליטי. הדיון הוא לא פוליטי, אבל אופן ההצגה שלו מייצר את הקיטוב".
"זה סיכון שהוא כמו או יותר מהסיכון הבטחוני", הוא מוסיף, "הוא מפרק אותנו כחברה ואז קשה לנו להתמודד עם הסיכון הבטחוני. זה איום כל כך אסטרטגי שראוי לנהל אותו בצורה רחבה. הפתרון לא יכול להיות של תפיסת עולם בודדת, אלא מערכתי. אני פועל להקים גוף שרואה ומקיף את האחריות של כל חלקי החברה. אין דבר כזה שאזרח לא אחראי, הוא גם אחראי. ברגע שהוא מגיב לפוסט פוליטי הוא מאיץ את הקיטוב. האחריות היא של כולנו וצריך ניהול מרכזי של העניין, תוכנית ניהול ופתרונות. אני פועל כדי להקים מערכת כזאת שתשים את אופן השיח במרכז".
איך מתקנים דבר כזה?
"קודם כל בהכרה בכך שיש לנו בעיה לאומית מורכבת שצריכה להיות מנוהלת בהתאם, בניהול מרכזי מקיף עם יעדים, מטרות, מדדים, משאבים ובקרה. נדרש טיפול בבעיית אופן השיח הקלוקל. אופן שיח נכון יגביר את האמון ויוביל לדיון ענייני בפערים, שתוצאותיו תהיינה מקובלות על חלקים רבים יותר באוכלוסייה. בנוסף, דרושות שותפות ואחריות כוללת בדמות פתרון שכל גופי החברה והמשק שותפים לו, מהפוליטיקה והתקשורת ועד לאזרח הפשוט".
בעידן בו כל מי שמתהלם יותר ויותר הופך לפאנליסט באולפני החדשות או מוביל דעה ברשתות החברתיות, קשה לראות כיצד יהפוך החזון של ליפשיץ למציאות. "אני מרגיש נורא עם המצב כעת. בימים אלה האמירה הכי חזקה היא שאם כולם היו שותקים המצב היה יותר טוב. אלה ימים של אכזבה, ימים של תסכול וכל יום אנחנו בכאב אינסופי. באופן אישי, אנחנו חיים בקושי גדול. אנחנו מתפקדים, פעילים וחיים עם עצב גדול וגעגוע ללביא. אני חושב שהתסכול שמסביב נובע מכך שזה לא מתכנס. כל יום עוד הותר לפרסום וזה חותך את הנשמה. מצב שבו יש משבר עמוק לאורך זמן לא מאפשר דיון ענייני בשום נושא שבמחלוקת. במציאות של קיטוב, תמיד יהיה מי שישבור את הכלים ולא יקבל את החלטות הממסד. בהמשך, תיעלם לגמרי הלכידות החברתית כנגד איומים מבפנים ומבחוץ. אירן, חמאס וחיזבאללה לא יצטרכו להתאמץ, אנחנו כבר נתפרק לבד".
בשלב זה ליפשיץ החל לאסוף שותפים לדרך, במטרה לייצר חיבורים אם גופים אקדמיים ועסקים, בדרך ליצירת התוכנית. "צריך לבנות מנגנונים כדי לבנות שיח ענייני ולא שיח של זהויות. היום הדעות מבוססות על סיסמאות. אני לא באמת יודע למה אני חושב את מה שאני חושב, לא שאלתי את השאלות האלה. מישהו חשב עבורי. המטרה היא לייצר מתודולוגיה שתייצר שיח נכון שבו שני הצדדים מסוגלים להביע את דעתם בלי שזה ייצר כעס אינסופי. לעסקים ולמוסדות האקדמיים יש אחריות על פיתוח אוריינות אזרחית טובה. צריך למצוא את הדרך. אני מחפש לתת מתווה שייתן מענה לצורך הזה".
לא רק ניצן מוטרד מהקיטוב החברתי בישראל. לפני שש שנים, כאשר לביא בנו היה רק בן 15, הוא פרסם בקבוצת פייסבוק של תושבי מודיעין פוסט לאחר שנחשף לדיון סוער בנושא רחצה בהפרדה בבריכה העירונית. "לא יכולתי להתעלם בימים האחרונים מהפוסטים בעלי אלפי התגובות המדברים בנושא ההפרדה בבריכה ובפארק המים העירוני. מכיוון שנמאס לי מכמות השנאה והאנטגוניזם שמתפתחים בעקבות נושא זה, ובעיקר בעקבות השיח המזלזל והילדותי שלא מוכן להקשיב לאחר, אני מבקש מקוראי הפוסט וחברי הקבוצה להפסיק את השיח המפלג שמשתולל בקבוצה בימים האחרונים. ברור לי שלא ניתן לעצור את הפוסטים בנושא, אבל כל אחד ואחת יוכלו לעצור רגע לפני שלוחצים על send לתגובה, ולשאול האם התגובה הזו באמת נחוצה או שהיא תגרום לפילוג נוסף".
כעת, שנים לאחר מכן ואחרי האירועים הקשים בתולדות המדינה, נדמה כי אותו פוסט של נער בן 15 מהווה למעשה צוואה עבור כולנו. "אני חושב שלביא היה מאוד שמח אם הוא היה יודע על המיזם שלי", אומר ניצן, "הוא היה בן אדם של שיחה ושל הקשבה, ביקורתי אבל אחד שמאוד ידע להקשיב וללמוד. כשאני חושב איך אני רוצה להנציח אותו, אז זה בערכים. אם אצליח לעשות שינוי זאת תהיה הנצחה יפה מאוד".
