אחרי מסימיליאנו די מתיאו שכבש את המסך (ואת מודיעין) כשכיכב בתוכנית "מאסטר שף", סלבית מקומית נוספת מככבת בימים אלה בפריים טיים של ערוץ 2. יעל כרמון, שגדלה במודיעין, רקדה ומלמדת ב"זוז במחול" ורוקדת בהרכב "טרארם", הפציעה לאחרונה בפרומואים ובפרקים הראשונים של התוכנית עתירת הרייטינג "המירוץ למיליון" וכבר הפכה לכוכבת מקומית.
כמו אח גדול
יעל כרמון בת 28 המתגוררת כיום בתל אביב, הגיעה למודיעין כבר בגיל עשר מחולון יחד עם משפחתה. היא הבת הקטנה משלוש בנות, למדה בבית הספר דורות והגיעה ל"זוז במחול" שנה לאחר הקמת הסטודיו.
"רקדתי בלהקת 'אביבים' מחול ישראלי ורואי כבירי היה המורה שלנו" היא מספרת בשיחה שהתקיימה יום אחרי שידור הפרק הראשון של תוכנית הריאליטי 'רצים למיליון' "השיעורים היו אז באולם הספורט של בית ספר דורות. מאוחר יותר עברנו לקרוואנים בבית הספר הדמוקרטי, וזה היה "מפואר" ביחס לדורות. היה לנו רק אולם אחד, אותו חצו לשניים עם ברזנט. בכל חצי אולם, התקיים שיעור אחר עם מורה אחר ומוזיקה אחרת. היו לנו מראות על גלגלים שהעברנו ממקום למקום.
בכיתה ז' התחלתי ללמוד במקביל גם ג'אז, גם כאן רואי היה המורה. בכיתה ח' נכנסתי ללהקת הג'אז הבוגרת. במיקומים קיבלתי את השורה האחרונה. לא הייתי אז מספיק טובה, וזה היה סבבה. בשבילי, רק לעשות חזרה עם הלהקה הבוגרת היה מספיק. בנוסף, התחלתי ללמוד בלט קלאסי עם נירית וידאס. בכיתה י' הגיע הכוראוגרף הבינלאומי הרמן בנג'מין לג'אז. התחלתי להדריך רקדניות צעירות ממני יחד עם הרמן ובכיתה י"א התחלתי להדריך את להקת הג'אז "אנסמבל". נהניתי ממחול ומג'אז באותה המידה, אבל כשהתווספה גם להקת הג'אז "צעירה", זה היה לי עמוס מדי. הגעתי למסקנה שאני יותר מוצלחת בג'אז".
כרמון בילתה את שנות התיכון בעירוני ב', סיימה כתלמידה מצטיינת והמשיכה כל הזמן ללמד ב"זוז במחול" כבת הטיפוחים של בני הזוג כבירי, בעלי הסטודיו. "התחלתי לרקוד אצל רואי כשהוא היה בגילי, והוא נראה לי ממש מבוגר. הם היו זוג צעיר, לפני שנולדו להם ילדים. רואי היה נגיש מאד, ו"זוז במחול" היה מאד ביתי, משפחתי וקטן. אני יותר שנים מהחיים שלי מכירה את רואי. יש בינינו קשר מיוחד. קשר מקצועי שהפך עם השנים למשפחתי. הוא כמו אח גדול".
בשורה האחרונה
כמנהלת חטיבת הג'אז בסטודיו ומורה לבנות צעירות, שעבור חלק מהן זאת התחלת הדרך להגשמת חלום, צריכה כרמון לתמרן ברגישות בין המכשולים: "כשרון לריקוד – או שנולדים עם זה או שלא. צריך מורה עם סבלנות, שאוהבת ללמד ולהקנות את הבסיס והיסודות, ובאמת רוצה שהתלמיד יתקדם. אני מעדיפה לראות רקדנית חלשה מתקדמת, מאשר סולנית. אני אוהבת את השורה האחרונה, לאו דווקא את הסולניות. אבל מה שצריך זה לא רק כשרון אלא גם אנרגיה, "רעל" על הלהקה, מעורבות חברתית ומצב רוח טוב. אף אחד לא צריך סולנית שעושה פרצופים. קורים נסים אצלנו בסטודיו. גם מי שאין לה את כל הנתונים, אני אומרת לה "אם זה אתגר מבחינתך ואת נהנית, תמשיכי." חשוב שתהיה מודעות עצמית של הרקדנית, וחשוב גם שתהיה תמיכה מהבית. הורה צריך להיות מעורב, אבל לא להתערב במיקומים. הורים מוזמנים תמיד לדבר אתי. כשאני מקבלת סמס מהורה 'שיפרת לבת שלי את הדימוי העצמי' זה אומר הכל בשבילי.
הבנות שמגיעות אלי בכיתה ח' ל'צעירה' זה המהפך הכי גדול. אני צריכה לתת להם הרבה מאד ידע. כמה חודשים אחרי תחילת השנה, כשאנחנו מקיימים שיעור פתוח להורים, יש להן כזאת גאוות יחידה של "תראו מה נהיה מאתנו!". תלמיד חייב ללכת לבית הספר. ללהקת מחול לא חייבים ללכת. אני אומרת לרקדניות שלי "זאת השיטה כאן. אתן כאן מבחירה. אם זה לא מתאים זה בסדר. אין לי דיסטנס מול התלמידות, ואנחנו יכולות להיות חברות, אבל חייבת להיות משמעת והקפדה, וכדי להגיע להופעה, נדרשת עבודה קשה. לא קורים נסים על הבמה. צריך הרבה בלאגן, כדי שיעמדו פצצה בסוף השנה. אני לא אוהבת את הגישה של 'כל האמת בפרצוף', אבל צריך להגיד לרקדנית, אם היא לא יכולה לקבל סולו. יש תנאים אובייקטיבים, כמו גמישות, ואורך שריר וכולי. אני אומרת: "עם זה נולדת, עכשיו בואי נהנה מזה. יש לי שני כובעים: כובע של אדם שמאד רוצה שהבנות יצאו מהשיעור ויגידו שהיה כיף וכובע של אדם שרוצה שהריקודים יראו טוב".
מזנקים למירוץ
אל המירוץ למיליון זינקה כרמון יחד עם בן דודה יוסיאל. השניים מגיעים ממשפחה עניפה ומגובשת, בה הדור הצעיר מחובר אחד לשני בצורה הדוקה וחברית. למעלה מ-40 בני דודים יש במשפחה ויוסיאל (23), שעובד בעסק המשפחתי לפיצוחים, תפס את נישת הליצן של המשפחה כל חייו. הוא חלם להיות שחקן אבל החליט שלא לבזבז את הזמן על משחק והלך ללמוד במכינה למנהל עסקים.
באחת מביקורות הטלוויזיה על הפרק הראשון, פחות התלהבו מהחיבור וכתבו כך: "נראה שככל שהעונות מתקדמות, כך רמת המודעות של המתמודדים בתכניות הריאליטי השונות עולה (כפי שקרה למשתתפי העונה האחרונה של "מחוברים פלוס"). כך, למשל, בני הדודים יעל ויוסיאל מבקשים למצב את עצמם כמרימי מצב הרוח הרשמיים בכל מחיר, ומשום מה זה לא מרגיש אותנטי לחלוטין, אלא יותר כמו מילוי תפקיד והתוצאה מטרחנת למדי".
מה את חושבת על זה?
"אני יודעת מי אני. מי אנחנו. אנשים יגידו כל הזמן דברים ואנחנו לומדים לאט לאט להחליק את זה… חוץ מזה שאני ממליצה להמתין להמשך העונה כדי לראות אם כל התרומה שלנו למסך היא הרמת מצב רוח…"
משימה חשאית
כצופה מושבעת של התוכנית לאורך העונות, תמיד קינן בכרמון הרעיון לעבור לצדו השני של המסך. "לאורך כל העונות הייתי מכורה לתוכנית ותמיד רציתי לעשות את זה. לא ברמה של אשכרה ללכת על זה, אבל הפעם בת דודה שלנו החליטה שהיא רושמת את שנינו לאודישנים. יומיים אחרי האודישן הראשון כבר חזרו אלינו מההפקה. אחר כך הייתה פגישה נוספת עם העורך הראשי והמפיק וזהו בערך, התקבלנו".
לא היו חששות לפני היציאה למירוץ?
"לא ממש. החששות העיקריים באו מזה שאני שונאת להפסיד. ממש הייתי בסטרס שאעשה בושות. אתה יודע, אתה חושב שאתה מלך העולם, בא לתוכנית ועף כבר בפרק הראשון. לפני ההזנקה היינו סגורים שבוע במלון, בלי טלפונים, רק שנינו. היה מאוד קשה. אחרים חששו מהקטע הפיזי, ממערכות היחסים והדינמיקה עם בן הזוג ועם המתחרים. לנו לא היה את זה".
כנהוג בהפקות ריאליטי עתירות חשיפה ועניין כמו המירוץ למיליון והאח הגדול, נאלצה כרמון לשמור בסוד את יציאתה המתקרבת למירוץ. "בגלל התכנית נעדרתי חודש מהסטודיו. יש כאן מערכת משומנת היטב, שלא עובדת על איש אחד. אם היו מסתמכים רק עלי, היינו בבעיה חמורה. אבל כדי לעזוב, הייתי צריכה להמציא מלא שקרים שונים. שקר לכל מקום: ל"טררם", לאוניברסיטה ול"זוז במחול". בסוף אמרתי שאני יוצאת במשלחת סטודנטים, כדי להעביר סדנאות מחול ותיפוף. אחרי שהייתי שבועיים בלי וואטסאפ, כבר הבינו ששיקרתי. עוד לפני הנסיעה, כשעשו לנו המון חיסונים, והגעתי לחזרות עם ידיים משותקות, חשדו בי. כשחזרתי, כבר היה פחות קריטי לשמור על הסודיות. אבל כששאלו אותי אם אני משתתפת בתוכנית עניתי בהיתממות 'חכו לפרק הראשון, ותראו אם אני שם.' לא נתתי תשובה מפורשת".
מי מרים את מי?
מי שצפה בעונות הקודמות של התוכנית, יודע עד כמה אינטנסיבית וקריטית להצלחה מערכת היחסים בין הזוגות המשתתפים. הלחץ העצום, בתוספת האינטנסיביות הפיזית והרגשית של המירוץ, הופכים את מערכת היחסים בין בני הזוג למפתח העיקרי להישרדות. "בנאיביות שלנו בכלל לא הבנו לאן אנחנו נכנסים, כמה אינטנסיבי זה, אבל עברנו את זה לא רק בשלום, אלא גם בכיף. תמיד היו צחוקים. יוסיאל הוא קליל וזורם ויודע להרים. אני רגילה שאומרים עלי שאני כזאת, אבל מסתבר שהוא פי עשר יותר והיה מדהים ביחד".
מה היו החלקים הכי קשים במירוץ?
"יש הרבה דברים שלא מצטלמים והצופים לא רואים. כמו טיסות של 14 שעות, קונקשנים וכולי. זה מאוד מעייף. אתה מסיים טיסה ומיד מוזנק למשימות אחרי 15 שעות במטוס ישר לתחרות אדירה. עם הג'ט לג והעייפות וכאבי שרירים. אלה דברים שלא לקחנו בחשבון. לפני שבאתי לא הבנתי שאני הולכת לרוץ עם כל מה שהבאתי אתי על הגב. תוך יום נפטרתי מרוב הציוד שהבאתי. חשבתי שאני הולכת להצטלם לטלוויזיה אז אהיה יפה, אסדר את השיער ואמרח לק על הציפורניים. איפה..תוך יום לא נשארו לי ציפורניים. לא ידעתי שאסיים יום של 40 שעות ריצה, אתקלח ואז אצטרך לשבת ולהתראיין במשך כמה שעות. בהפקה היו דוחפים לנו שוטים של אספרסו כדי שנישאר ערים לצילום העדויות. היו ליוסיאל משפטים מבריקים שלא יכלו להכניס לתוכנית, כי נרדמתי לידו באמצע הצילומים".
איך היו היחסים שלכם עם הזוגות האחרים?
"יש שלושה זוגות שאנחנו חברים ממש טובים שלהם עד עכשיו. הרגע סיימתי להתאמן יחד עם רז ועמית. גם עם ציון ואביב אנחנו עושים ארוחות שישי משותפות, הכרנו כבר את המשפחות שלהם. יש גם זוגות שפחות התחברנו אליהם".
איך זה הרגיש להתחרות בזוגות שהפכו לחברים?
"זה לא כל כך פשוט להתחרות ככה במי שהתחברתי אליו. יצא שאלו שהתחברנו אליהם הם גם ספורטאים".
300 ילדים בקניון
אז מה למדת על עצמך במסע הזה שלא ידעת קודם?
"קודם כל, חשבתי שאני ג'דאית שאוכלת את זה בקלות, אבל היה מאוד מאוד קשה. אתה גם מגלה עד כמה אנשים יכולים להרים או להוריד אחד את השני. היו זוגות שנכשלו רק בגלל שכבר הגיעו למצב שעייפו אחד את השני. אנחנו הצלחנו להרים אחד את השנייה".
איך זה מרגיש להפוך לסלבית בעיר?
"אני גרה בתל אביב ושם אני עוד יכולה להסתובב בעיר עם הפיג'מה שלי, אך אחד לא שם עלי. פה במודיעין אני כבר סלב, כן. זה ממש מורגש. אם כשאני מלמדת אז יכולתי להסתובב בקניון, אז עכשיו כשיצאתי לרגע מהסטודיו ועברתי בקניון כבר עצרו אותי איזה 300 ילדים. אבל זה לקבל אהבה ככה. לא דמיינתי שיהיה לזה כל כך הרבה רייטינג ואנחנו מאוד מעריכים את התגובות. יש כבר עמודי מעריצים באינסטגרם ובפייסבוק וזה מאוד מרגש שאנשים משקיעים בזה מחשבה ורצון. ויש כמובן גם את התגובות הפחות טובות, אבל צריך לקבל את זה".
איך מסכמים חוויה כזאת?
"וואי וואי.. כשחזרנו סיכמתי שזה כמו טירונות: היה כיף, אבל אשמח לא לעשות את זה שוב. עכשיו זה קצת השתנה. זה קשה ברמות, פיזית ונפשית, אבל אני ממליצה לכל מי שמסוגל כן לעשות את זה".
בתמונה יעל ויוסיאל. "היו זוגות שנכשלו רק בגלל שכבר הגיעו למצב שעייפו אחד את השני"(צילום עדי אורני)
