את אליאור בלבול, בן 28, פיינליסט בתחרות השף הצעיר של סאן פלגרינו והשף של מסעדת 'בלו סקיי' של מאיר אדוני אני פוגש במסעדה שנמצאת על גג מלון קרלטון זמן קצר לאחר שחזר עם אשתו הטרייה מירח דבש בתאילנד. בלבול הגיע לרעות בגיל 6. הבית שבו גדל היה הבית הראשון ברעות ב', בית בודד באמצע שומקום. היום הוא גר בתל אביב, אבל את זכרונות הילדות מרעות אף אחד לא ייקח ממנו. "עד היום אנחנו חבורה ענקית של חברים, כעשרים חברים, למרות שאני גר בתל אביב, אנחנו עדיין קבוצת חברים וזה דבר שקיים רק ביישובים כאלה. לגדול עם חבורה כזו של אנשים זה נותן ערך מוסף." הוא מספר בנוסטלגיה.

אמי הגנרלית

לבישול הגיע בלבול מתוך תשוקה אמיתית לעניין, אבל כמו בכל סיפור הצלחה, גם כאן צריך לחפש את האישה. "מי שדחף אותי לבישול הייתה אימא שלי. הוריי שניהם אנשי צבא. כשהם היו חוזרים מהצבא היינו, אחי ואני עושים להם ארוחת ערב. היינו מוציאים את כל מה שיש במקרר, עגבניות, דבש, סילאן, יין שישב במקרר, וכל ערב היינו מכינים להם ארוחת ערב. יום אחד הכנתי להם סלט ולא היה לימון בבית. לקחתי יין לבן ובאופן טריוויאלי שמתי יין לבן. אימא שלי שאלה אותי למה, ואמרתי לה שבגלל החמיצות. היא הבינה שיש לי את זה ודחפה אותי לזה. בשילת הייתה מסעדה בשם "מוסקט". בתור ילד בחופש הגדול הלכתי לשם לשטוף כלים. חזרתי עם ידיים מפוררות. תמיד נכנסתי וחתכתי, ועבדתי, וזה משך אותי".

אליאור בלבול. "אם לא תאהב לא תצליח"

"לפני הצבא התחלתי לעבוד במסעדה סינית כמלצר ועובד בדלפק", ממשיך בלבול לספר, "אבל תמיד ראיתי בזווית העין את המטבח. אחר כך התגייסתי ולקראת סוף הצבא המשכתי לעבוד בסינית בסופ"שים, בחמשושים וברגילות. התחלתי להתגלגל בין מסעדות. נכנסתי לעבוד ב'אושי אושי' בישפרו כטבח ואחרי כמה חודשים קיבלתי טלפון מחבר ילדות שאחיו פתח מסעדת שף בתל אביב. בהתחלה זה קצת הפחיד אותי כי ישר אחרי הצבא לעשות את המעבר לתל אביב נראה לי כמו דבר גדול, אבל אחרי הרבה מחשבה החלטתי ללכת על זה. לא השכרתי דירה, אלא גרתי אצל סבא וסבתא בתל אביב, שנה וקצת. זו הייתה המסעדה הראשונה שלי, קראו לה 'פרידה קאלו'. עבדתי שם שנה וחצי כטבח. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה צילחות, סרוויסים, לחץ, כל מה שראיתי עד אז היה כלום לעומת זה וזה גרם לי להתאהב במקצוע ולרצות לקחת את זה למקום רציני. עבדתי שם עם השף יואב בלימן שהיה השף האמיתי הראשון שלי והוא נתן לי את הכלים ההתחלתיים להבין מה זה אוכל, מטבח, עבודה במטבח ולאהוב מה שאתה עושה ולקום כל בוקר עם חיוך לעבודה ועל זה אני מודה לו מאוד."

זה לא מרפה

אחרי תקופה עמוסה במיוחד בה למד בלבול את רזי המטבח, סיים לעבוד רק בשעות הבוקר והגיע לבית סבו וסבתו רק על מנת לישון כדי לקום ליום עבודה מפרך חדש, החליט לקחת פסק זמן. הוא נסע לחצי שנה בדרום אמריקה, חזר לארץ והחל לחפש את עצמו. בתחילה עבד כשליח פיצה, בקייטרינג ואז הגיעה ההצעה ממסעדת 'מסיק'.

"רציתי לעבוד עם אלי מזרחי עוד בגלגול הקודם של 'מסיק', בצומת שילת, אבל זה לא הסתדר. ידעתי שהוא היה השותף של מאיר אדוני ב"כתית" ומשך אותי לעבוד עם אדם כזה. כבר בבית ספר היינו יושבים בהמבורגר שמול 'כתית' שהייתה אז בכפר רות ואני הייתי בוהה בטבחים של המסעדה וחולם להגיע לשם. בינתיים 'מסיק' הפכה ל'מסיק הכשרה' ועברה לישפרו סנטר. אלי רצה מאוד שאבוא לעבוד שם. התחלתי כטבח רגיל ולאט לאט התקדמתי עד שבשלב מסוים הסו שף עזב והוא רצה שאני אכנס לתפקיד. כשחזרתי למקצוע הבנתי שלהתקדם במסעדה שלא נמצאת במקום שאני רוצה להיות, תל אביב, זה לא דבר נכון. רציתי לראות עוד הרבה דברים. הייתי מאוד מודע לעצמי. לפני שאתה מתחיל לנהל אתה צריך להתנסות. הרגשתי שאני עוד לא במקום של לנהל במסעדה. רציתי לקבל עוד המון דברים מהמון מקומות לפני שאני מתקבע במקום לתקופה ארוכה."

החזרה לתל אביב באה מכיוון האקסית המיתולוגית, 'פרידה קאלו'. "הפעם חזרתי לשם ממקום אחר, כטבח שכבר היה שם. יואב השף הפך להיות הבעלים של המסעדה. הוא יצא מהמטבח ושכר שף שיעבוד תחתיו. אחרי חצי שנה התחלתי לנהל את המטבח. הוא נתן לי את הבמה. הייתה מנה שהמצאתי שנקראה על שמי. אחרי 3 שנים הגיע רגע שבו הבנתי שהשגתי את מה שרציתי, והחלטתי לקפוץ למדרגה יותר גבוהה."

זה הרגע הנכון

בלבול החליט שהזמן להגשים חלום הגיע. "תמיד ידעתי, מהרגע הראשון שהגעתי למקצוע, שאגיע לעבוד עם מאיר אדוני. רציתי להגשים את החלום ולהגיע ל'כתית'. לקחתי את המספר של מאיר ממישהי שהכירה אותו והתקשרתי אליו. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שהחלום הכי גדול שלי לעבוד איתו. הוא סיפר לי שהוא פותח את 'המזללה' והציע לי לבוא לעבוד שם. נפגשתי עם יונתן לוי השף, קיבלתי את  ברכת הדרך והתחלתי לעבוד שם. פתאום הבנתי שאני לא יודע כלום. החודש הראשון היה לי הכי קשה בעולם. הגעתי למקום עצום וחדש עם אוכל שלא הכרתי, סטנדרטים שלא הכרתי, עם השף הכי מדהים בעולם שאותו אני מעריץ עד היום. הוא נתן לי כל כך הרבה להמשך."

"הייתה מנה שהמצאתי שנקראה על שמי"

"חצי השנה הראשונה הייתה מטורפת. כנראה הכי קשה שעבדתי בחיים. הייתה תחלופה אדירה של טבחים. עבדתי שם כטבח ואמרתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, שיצמידו לי סכין לגרון, יעיפו עלי סיר, אני את הטריטוריה של מאיר אדוני לא עוזב. עברתי את החצי שנה הזו בהצלחה, ולאט לאט התקדמתי בתוך המסעדה. יונתן הכיר אותי ונתן לי לעבור בין תחנות עד שהפכתי לאחראי על פס המנות הראשונות. המסעדה הצליחה בטירוף. ביקורות מעולות, אוכל משוגע, אווירה מדהימה. מאיר אומר תמיד שהאנשים שלידו הם אלה שעושים אותו ושם הבנתי מה זה אומר. איזה חומר אנושי. אנשים שאוהבים את המקצוע, אוהבים אותו, קמים בבוקר ועושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות בעולם. זה הכי חיבר אותי לזה. עברתי שם שנה וחצי אבל החלום של "כתית" תמיד ישב לי בראש וידעתי שבשלב מסוים זה יגיע. כשהתפנו שם כמה מקומות החלטתי שאני הולך על זה. זה היה צעד קשה כי הייתי השריד האחרון מהפתיחה של 'המזללה' חוץ מיונתן עצמו שגם הוא התקשה לוותר עלי, אבל זה היה מהלך מתבקש ונכון מבחינתי."

לגמרי מאוהב

אם חשבתם שבשלב הזה הגיע בלבול אל המנוחה והנחלה אחרי שהצליח להגשים את חלומו משכבר הימים להגיע למסעדת חלומותיו, טעות בידכם. "זו הייתה פאזה שונה לחלוטין. האליטה שבאליטה. כמו לעבור מפרוסה עם שוקולד לקוויאר. שם הכי התחברתי לאוכל. זה לקח אותי לרמה שכל היום דיברתי על אוכל וחקרתי אוכל וראיתי אוכל, בישלתי, זה הכי חיבר אותי למושג הזה של מטבח. התחושה הייתה של משהו שאתה לא נתקל בו באף מסעדה בארץ. האווירה הייתה כל כך מיוחדת. זה גרם לי עוד יותר להתאהב במקצוע. השף שלי היה יוני דנון שהוא השף של 'כתית' עד היום. הוא נתן לי את הכלים לנהל. סדר, ניקיון, הבנה של מה בא לפני מה ואיך הדברים צריכים ללכת בדרך מסוימת. הוא הפך אותי מטבח למנהל. שם עשיתי את קפיצת המדרגה וקיבלתי את תפקיד הסו שף. זו הייתה מבחינתי קפיצת מדרגה בכל הקשור להבנה של אוכל, לחומרי גלם ברמה שלא הכרתי, כל סוגי הבישולים מבישול מולקולרי, דרך פירות ים ודגים מיוחדים, מפגשים ואירועים עם שפים מיוחדים."

את הכלים שקיבל בלבול ב'כתית' הוא מימש מהר מהצפוי. "אחרי שנה וחודשיים ב'כתית' עלה הרעיון להקים את 'בלו סקיי' ומאיר הציע לי את תפקיד השף. זה הכי הפחיד אותי בעולם. לא הייתי בטוח שאני בנוי לזה. מאוד פחדתי, אבל הזדמנויות כאלה לא קורות כל יום. לא כל יום מאיר אדוני מציע לך להיות שף. קפצתי על זה בלי להסס למרות שפחדתי פחד מוות. התחלנו את הפתיחה במאי שנה שעברה. עבדנו על תפריטים, על בנייה של המטבח, בניית וגיוס צוות, זה לקח חודש וחצי. הקמנו את המטבח והתחלנו טסטים על אוכל. התקופה שאני יושב ב'בלו סקיי' היא השנה וחצי הכי מאתגרת שעברתי בחיים שלי. זה מאוד שונה מלקחת מסעדה קיימת. כאן מדובר היה בלקחת מסעדה ולהכניס אותה לתוך בית מלון. המערכת המלונאית והמערכת של המסעדה שונות, אבל למדנו לעבוד. למדנו מה החסרונות ומה היתרונות. למדנו לעבוד מול המלון. פתחנו ביוני 2013. ההתחלה הייתה מטורפת. היינו מאכילים 130-140 איש בערב. גם האוכל שלנו הוא לא משהו שרואים בהרבה מסעדות. הרעיון של "בלו סקיי" הוא לתת לקהל שאוהב אוכל כשר מקום. ההופעות של מאיר בטלוויזיה נתנו תאוצה ולכן החלטנו לפתוח מסעדה שתיתן גם לקהל דתי להכיר את מאיר אדוני. היה באזז מטורף על המסעדה עם ביקורות מעולות."

למה נמשכת כל כך לעבוד עם מאיר אדוני?

"היום כולם כבר יודעים מי זה מאיר אדוני. הוא פסיכי בעניין של אוכל, במובן הטוב של המילה. יש לו לפעמים הברקות וטוויסטים משוגעים ולפעמים אתה המום מהשילוב שהוא חשב עליו. הוא שף מדהים. תמיד היה לו את הקטע האנושי וזה הדבר שהכי משך אותי בעולם. להיות עם מישהו שהוא קודם כל בן אדם. הוא מאמין שאם תהיה בן אדם אחרי זה הכול יבוא. זה ממש משך אותי וכשזה בא עם האוכל זה עשה לי הכי בעולם. ידעתי שלשם אני שייך."

ולמה דווקא 'כתית'?

"היה בה קסם. משהו לא מוסבר ולא מובן. סוג של הילה מטורפת שעטפה את המסעדה הזו. היום אני מבין שכל מי שרוצה להתקדם בתחום הזה ולהגיע להיות שף בסופו של דבר חייב לעבור ב'כתית'. המקום הזה נותן לך פרספקטיבה למקצוע. כל הקטע של המסעדה הזו הוא אוכל. המקום חי אוכל. דרך העבודה וחומרי הגלם מלמדים אותך המון על המקצוע וזה נותן לך המון כלים מקצועיים להמשך. 'כתית' עבורי הייתה סוג של חלום ילדות שהתגשם."

מה נתנה לך העבודה שם?

"כשהגעתי לשם ידעתי את הבסיס, היה לי הביטחון ועם הידע הזה שם לימדו אותי להיות מנהל. ולהיות גם בן אדם. להיות מנהל זה מבחינתי שהאנשים שאתה מנהל ילכו אחריך באש ובמים. מנהל טוב זה לאו דווקא להיות בוס גדול. זה לדעת להוציא מהבן אדם את המקסימום. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. אם טבח עשה טעות אני לא אצעק עליו ואוכיח אותו על זה. זה המקום לרסק אותו או להרים אותו. מבחינתי להיות מנהל זה תמיד לראות את כולם בזמן נתון ולשים לב לכל אחד ואחד וגם אם מישהו עשה טעות לא מרסקים אותו, כי זה המקום שתאבד אותו. צריך להסביר ולתת את הביטחון ולהבא הוא לא יחזור על אותה טעות."

איך מה שלמדת בא לידי ביטוי היום?

"אני לא מאמין בדרגים. נכון שאני שף, אבל חייב להיות חיבור ביני ולבין הצוות שלי, כי בסופו של דבר כולנו עובדים יחד. אם הוא לא ייתן את כל כולו עבורך, לא עשית כלום. אפשר לבוא ולצעוק, לנזוף ולעשות את כל מה שעושים בטלוויזיה, אני לא מאמין בזה. אני מאמין בדרך של לימוד והבנה ובעיקר אהבה. להבין שמה שאתה עושה, אם לא תאהב את זה אין בזה טעם. כל מי שעובד פה אוהב את המקצוע ואוהב לעשות את מה שהוא עושה והכי מחובר לזה בעולם. זה נשמע קלישאתי, אבל זו האמת שבדבר. זו האמונה שלי. אנשים שלא אוהבים וחיים את זה לא עובדים פה."

מה מייחד אותך?

"אני כבר עוד מעט ארבע שנים עם מאיר. אחרי כל כך הרבה זמן, אתה מקבל את הסגנון של האדם. כמו סוג של אבא. אני מאוד מושפע מהאוכל של מאיר והאוכל של מאיר הוא חסר הגדרה. זה בדיוק היופי. מדובר באוכל מופרע לחלוטין, טעים בקטע לא מובן ויפה כמו גם עדן."

אם תפתח היום מסעדה משלך, איזה אוכל יהיה בה?

"בגדול אני מאמין באוכל שהוא לא סופר מתוחכם. יש בו טוויסט ותחכום, אבל אני לא שואף להגיע לרמה של 'כתית'. זה יהיה אוכל עם המון טעמים. הוא יהיה יפה לעין והוא יהיה בעיקר טעים שזה בעיני הכי חשוב. להגדיר את עצמי אני עוד לא יודע."

באמת לא למדת אף פעם…?

"כן. זה הגיע ממקום של אהבה אמיתית. כל השנים האלה למדתי תוך כדי ע

(צילום: אינגריד מולר)