"דולב היה איש מבריק, חד, חכם. הוא גם היה אוהב, מרגש ורגיש, עם לב ענק. כשהיה מג"ד הכיר כל אחד מ-600 חייליו ומפקדיו בשמו, דיבר עם כל חייל ביום הולדתו והתקשר למשפחות המפקדים. הוא היה אבא מעורב ואוהב שאהב לחבק ולנשק את הילדים, לפנק אותם ולהשתולל איתם. איש שלקח את משימותיו ברצינות אך ידע לצחוק על עצמו ועל החיים. הוא היה אהובי הראשון והיחיד, הלב שלי, העוגן שלי, המצפן שלי".
כך, בכאב שאין לו סוף, מתארת השבוע מיכל קסטן קידר את בעלה שנהרג ב"צוק איתן" ומספרת מה עובר עליה מאז האסון. סא"ל דולב קידר היה מג"ד "גפן", קורס השלמת קציני חי"ר של בה"ד 1. "הוא התעקש שיגייסו גם אותם למלחמה" היא אומרת "הם תפסו גזרה ליד ניר עם, הייתה התראה על דמויות חשודות בתוך שטח ישראל והוא הלך לראות מי זה. הם נקלעו למארב, ירו עליהם טיל ולאחר שהג'יפ נתקע כי הנהג נהרג הם הסתערו וניהלו קרב פנים אל פנים. דולב נהרג עם עוד שלושה חיילים: סג"מ יובל היימן שהיה צוער בבה"ד 1 וחניך מצטיין, סמל נדב גולדמכר שהיה מילואמניק צעיר והגשש רס"ב בני קסהון". דולב קיבל את צל"ש האלוף על תפקודו בקרב.
היו לך חששות בזמן "צוק איתן"?
"ב"צוק איתן" רוב הזמן לא היו לי חרדות. בתחילה הם רק התאמנו ודולב אמר לי שהם תופסים גזרה בחוץ. הוא אמר שיודיע לי לפני שאצטרך לדאוג, כלומר לפני שנכנסים לעזה, אז לא דאגתי. אחרי שהוא נהרג קניתי את הספר של גרוסמן "אישה בורחת מבשורה" אך הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאין לי כבר מה לעשות עם זה ושכעת אני צריכה לקרוא את ספרו "נופל מחוץ לזמן" שנכתב אחרי שבנו נהרג.
תלכו להצביע
במוצ"ש האחרונה נאמה מיכל בהפגנה להחלפת השלטון שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב. "אומרים שהמלחמה בקיץ האחרון הייתה מלחמת "אין ברירה". זה נכון אך זה לא אומר שהיא הייתה בלתי נמנעת. אם לפני שנה או שנתיים או עשר שנים היו דואגים להגיע להסדר ייתכן שדולב היה כאן. לא ניסו את זה, לא עושים כלום, כל פעם מנסים ללכת יותר חזק וזה לא מצליח. הייתי רוצה שאנשים ילכו ויצביעו בבחירות למי שבאמת יפעל בנחישות כדי למנוע את המלחמה הבאה וישקיע מאמץ בלנסות להגיע להסדר ולא רק ידבר, יש כאלה שאומרים שהם ינסו. אני שילמתי מחיר נוראי במלחמה הבלתי נגמרת ויש חובה לנסות ולהפסיק אותה. הדעות שלי לא השתנו בגלל שדולב נהרג, הן רק התחדדו. יש לי חברות ימניות וכשהוא נהרג הן אמרו לי "אז עכשיו את יכולה לשנוא ערבים" ואני עניתי להן "נו, אז עכשיו אתן מוכנות להודות שמלחמה זה דבר נוראי?" כל אחד הדעות שלו מתחדדות במצב כזה. אבל, כשאדם עומד בקלפי הוא מצביע על בסיס האמונות שלו, שזה משהו שגדלת והתחנכת עליו. אם חונכת במשך שנים בדרך מסוימת האמונה שלך בזה היא מאד חזקה".
סרט מהחיים
מיכל (38), אימא למאיה (בת 10), אורי (בן 7) וגיא (בת 3) נולדה בארה"ב כי הוריה למדו שם. "עלינו כשהייתי בת שנה וחצי וגדלתי בעומר. למדתי משפטים באוניברסיטה העברית עד שעברתי לתל אביב, שם סיימתי משפטים וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. לא עשיתי סטאז' והתחלתי לביים סרטים דוקומנטריים כ'פרי לאנס', סרטים שמומנו ושודרו בערוץ 8 של הוט". היא ביימה את "חלומות באבק", על בית הספר לבלט בבאר שבע, ואת הסרט הקצר "אומגות", על הפקת האופרה "אלפא ואומגה" באופרה הישראלית. "כשעשיתי את הסרט בבאר שבע דולב היה בלימודים, אני עבדתי בשלוש עבודות והייתי בהריון עם מאיה".
איך הכרת את דולב?
"הכרנו בשידוך של עדי קול שלמדה אתי משפטים בירושלים והייתה חברה טובה של דולב מהתיכון. גרתי ולמדתי אז בתל אביב, דולב הצטרף אליי ובהמשך למד גם הוא משפטים במרכז הבין תחומי וסיים בהצטיינות יתרה, בכל שנה הוא היה ברשימת הדיקן. הוא התחיל ללמוד שם תואר שני במשפטים כי קיבל מלגה, התחתנו וגרנו בהרצלייה ומאיה נולדה.
ב- 2006 עברנו לגור בשכונה הצבאית בבוכמן, דולב הכיר כאן כמה אנשים ואני הכרתי דרכו ודרך הסרט". סרטה המוכר, "מחכה לו שיבוא", מתאר את חייהן של נשות צבא הקבע המתגוררות במודיעין, מגדלות את ילדיהם ומחכות לבעלים שיגיעו הביתה פעם בשבוע – שבועיים. "התחלתי לצלם את הסרט לאחר מלחמת לבנון השנייה והוא יצא בשנת 2009. הסרט נעשה על המשפחה שלנו ועל שתי משפחות נוספות: עינת ויוסי דרורי, שגרו באותה תקופה על ידנו, וענבל וגיא ביטון, שגרים בשכונת שמשוני הצבאית. את עינת הכרתי גם דרך הסרט וגם דרך הקשר שבין דולב ויוסי. כמו דולב, גם הבעלים של עינת ושל ענבל כל הזמן לא היו בבית. כשהתחלתי לצלם את הסרט דולב היה הסמג"ד של יוסי דרורי ולאחר מכן עבר לתפקיד רל"ש סגן הרמטכ"ל, דן הראל. בזמן "צוק איתן" הוא כבר היה מג"ד "גפן". רוב התקופה הוא יצא ל'חמשושים' (חמישי-שישי-שבת) ורק כשהיה רל"ש בא הביתה כל יום, אך הגיע בשתיים בלילה ויצא ברבע לשש, לפני הפקקים. כשעבדתי על הסרט ההורים של דולב שגרים בכפר סבא עזרו לי מאד, היה לי גם צי של בייבי סיטר ומאיה באה איתי הרבה לצילומים. במהלך העבודה על הסרט נולד אורי, עשיתי הפסקה וחזרתי". הסרט שודר בערוץ 8 בהוט והשתתף בפסטיבל סרטים דוקומנטאריים ברחובות ובסינמטקים. "זה הסרט האחרון שעשיתי ולאחר שדולב נהרג שיניתי את שמו ל "מחכה לו", כי הוא כבר לא יבוא". הסרט מדבר על המחיר שמשלמות הנשים והמשפחה. "הוא גם נעשה על ידי נשים וגם עוסק בנשים, במובן זה הוא פמיניסטי כי הוא מציג את סיפורן של הנשים. כמו שיש היסטוריה פמיניסטית שחוקרת איך התנהלו פעם בית, תקציב משפחתי ומטבח, גם כאן יש תיאור היסטורי של "her story". סיפרתי סיפור על המחיר שהנשים משלמות בגלל השירות הצבאי, אבל היום כמובן הייתי קונה בשתי ידיים את זה שדולב לא בא הביתה בכל יום, הלוואי שהיה בא גם פעם בשלושה שבועות".
נושא המחיר שהחברה האזרחית משלמת על הצבא עלה גם בסרט. "אמנם בצורה די עדינה, אבל הייתה בו אנטי 'צבאיות'. ביום העצמאות ראש העיר הביא טנקים לכיכר מול העירייה, כדי שניתן יהיה להצטלם איתם. היו הדגמות של קרב מגע ואיפרו את הילדים בצבעי הסוואה, זה מכניס את ה'צבאיות' לילדים. אני זוכרת את דליה איציק, כשהייתה יו"ר הכנסת, בטקס יום העצמאות בהר הרצל. הנושא של הטקס היה ילדים, והיא אמרה שאנחנו מחנכים את הילדים לשלום אך מכינים אותם למלחמה. זה עצבן אותי כי אם מכינים מישהו למלחמה זה מה שהוא יעשה דבר ראשון. כשאתה שש אלי קרב אתה רץ לקרב. 'טוב' ו'למות' באותו המשפט, כמו 'טוב למות בעד ארצנו', זה נורא. אמנם, בזמן שמקימים מדינה ועם אני מבינה שצריך מיתוסים, בימים ההם נדרשה המון הקרבה מאנשים ואי אפשר ליצור נכונות להקרבה בלי מיתוסים, אבל עבר זמן מאז. כדי להמשיך במיתוס של הקרבה מנסים לשכנע אותנו שאנחנו עדיין בסכנה קיומית, כמו בזמן הקמת המדינה, ואז אפשר לדרוש הקרבה ואז איך אפשר לדבר על מחיר הקוטג'". למרות הילת הקרב, המיתוס והפאתוס, הקרב המתואר בסרט הוא זה של הנשים בבית. "אך, מאז הייתה המלחמה והמחיר ההוא נראה עכשיו מצחיק. ובאמת, זה לא רק פאתוס, הם באמת נלחמים ונהרגים ומשלמים את המחיר".
עד כמה דולב היה מעורב בחיי היום יום שלכם כשלא היה בבית?
"הוא דאג לדעת מה קורה, התקשר בכל בוקר על הבוקר כדי לדבר עם הילדים, ואחרי הפיזור לגנים ולבתי הספר דיברתי איתו כדי לספר לו איך ומה היה. דיברנו גם בכל לילה. הוא היה אבא מאד מעורב אבל כמובן שכל הדברים היום יומיים כמו אסיפות הורים או ילד חולה, את כל זה עשיתי לבד. היום כל הקשיים האלו נראים לי כמו בדיחה, אבל אז זה נראה לי קשה".
שיגרה שבירה
מיכל מגדירה את עצמה כעת כ"מתאבלת במשרה מלאה", היא מעידה שזו הרבה עבודה. "אימא שלי חולה כבר ארבע עשרה שנים ומזה שש שנים היא מחוברת למכונת הנשמה. בקיץ, לפני המלחמה, התחלתי בטיפול והתאבלתי על זה וכעת אני ממשיכה להתאבל על דולב. בתחילה לא התעניינתי בכלום, במצב כזה לא מעניין אותך שום דבר, זה שלב שאתה לא יכול ליהנות משום דבר. אכלתי המון, עליתי 12 קילו בחודשיים אך לא נהניתי מהאוכל, הכול היה מכני, השעון מצלצל אז קמים, יש אוכל אז אוכלים. היו ימים שלא רציתי לצאת מהמיטה, לא נלחמתי בזה ומצאתי סידור לילדים. בימים שאני לא נרדמת אני לא הולכת לישון. בתחילה רגשות זה דבר מאד מסוכן, אם אתה פותח את עצמך זה מסוכן עבורך. באוקטובר, כמה ימים לפני יום ההולדת של דולב, נולדה לאחיו בת בכורה. ברגע שאתה פותח את הלב לרגש אי אפשר לסנן ואז עלו אצל כולם גם הרגשות על דולב וההתמודדות הרגשית עם המוות שלו. זו הייתה תקופה קשה. זה כמו כשנולד תינוק חדש, בשנה הראשונה אתה כל פעם חושב שהגעת לשגרה מסוימת ופתאום יש דבר חדש, גם כאן בכל פעם אני חושבת שהגעתי לשגרה מסוימת ופתאום יש דבר חדש, אני כבר חושבת שאני יודעת מה אני יכולה לשאת ואז הכול שוב מתערער, פתאום יש יום הולדת, תמונה, סרט, מישהו בא לבקר, ופתאום הכול מתהפך. עכשיו הייתה לי שפעת ושכבתי כל הזמן במיטה, גם הגדולים היו חולים והקטנה הייתה אצל חברה שלי, שכבתי כל יום משמונה בבוקר עד שבע בערב במיטה וזה היה כיף. גם אם המחשבות עולות כששוכבים במיטה אז אפשר לפחות לשים את הראש על הכרית. אני מאמינה שאם לא נותנים לאבל את הזמן שלו הוא ממשיך לרדוף אותך לנצח. אני אישה חזקה ועכשיו אני מתאבלת כדי שבעתיד זה יאפשר לי לחיות יחד עם האבל. אם לא לוקחים את הזמן להתאבל זה יוצא במקומות אחרים או שמקבלים סרטן. לאחר שהתאבלתי על אימא שלי אז עכשיו, באבל השני, אני כנראה כבר יודעת להתאבל כמו שצריך".
היא מקיימת קשר הדוק עם משפחתו של דולב, כמו גם עם משפחתה המורחבת, דודים ובני דודים, שהקשר איתם התחזק לאחר האסון. "בימי ההולדת של הילדים כולם באים לכאן, הייתי עכשיו חמישה ימים בחו"ל והם היו פה עם הילדים".
אין לי מקום לאנשים אחרים
עם הזמן מיכל מתחילה בהדרגה להתעניין בחיים. "לפני כחודשיים סיפרתי לפסיכולוגית שלי שהתחלתי ללכת לחדר כושר ולעשות דיאטה והיא שמחה כי זה היה סימן שאיכפת לי מעצמי. עכשיו אני כבר מורחת לק. בינתיים ירדתי חמישה קילו לאחר שבשיא ההשמנה שקלתי יותר מאשר בחודש התשיעי להריון. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על עצמי כדי שאוכל להמשיך לחיות. להקריב את עצמך עבור הילדים זה רע מאד להם, המדריכה שלי מעומר ביקרה אותי ואמרה לי שאצטרך לבנות לי עתיד כי אסור שהילדים יהיו אחראים לאושר שלי. יש לי גם חברות טובות ששומרות עליי. החפצים והבגדים של דולב עדיין כאן, הבית לא השתנה, זה תמיד היה בית של המון תמונות, עכשיו התמונות שלו הן בחדר העבודה".
כשדולב נהרג מיכל הייתה באמצע העבודה על סרט חדש. "התלבטתי מה לעשות ובסוף החליטו עבורי כי לא היה מימון. פעם אם רציתי מימון לסרט הייתי נלחמת על כך אבל עכשיו לא. חוץ מזה, בסרט דוקומנטרי צריך נורא להתעניין באנשים אחרים וכרגע בקושי יש לי מקום בלב ובראש לי ולילדים ואין מקום לאנשים אחרים".
משתפת בכתיבה
בתקופה האחרונה החלה מיכל גם לכתוב טור שבועי באתר "וואלה" בו היא מתארת את מה שעובר עליה, את הקשיים ואת הבדידות, את העצב ואת הגעגועים. אבל, מתברר שהטוקבקים לא חסים אפילו עליה. "הכתיבה עוזרת לי, אבל יש כל מיני טוקבקים, כותבים לי שאני רודפת פרסום. לאחר טקס הצל"שים היה לי ראיון עם אור הלר בערוץ 10 ובו הבעתי את דעתי ואחרי זה כתבו לי "חבל שלא הלכת במקומו, יא זבל".
גם באתר של ערוץ 7 פורסמה כתבת ביקורת בוטה של העיתונאי הימני – דתי חגי הוברמן על השתתפותה של מיכל בעצרת המחאה תחת הכותרת "הרגה את בעלה ובוכה שהיא אלמנה". מיכל בוחרת להגיב עניינית ואומרת: "לגופו של עניין לא ההתנתקות יצרה את הסכסוך עם החמאס, וכדאי להפסיק להאשים את הסכמי אוסלו שהופסקו לפני כמעט עשרים שנה. אני לא מתיימרת להיות מומחית לדבר, מלבד לכאב שלי, שנוצר בגלל המשך מצב הלחימה במדינה שלנו. ולגבי סגנון הכתיבה…נראה לי מיותר להגיב".
בכל האובדן הגדול, מה הדבר שהכי קשה עבורך?
"הדבר הכי קשה הוא הידיעה שזה לתמיד, שזה לא הפיך ושהוא אף פעם לא יחזור, אף פעם לא לדבר איתו, אף פעם לא לחבק אותו".
הסרט "מחכה לו" יוקרן לרגל יום האישה הבינלאומי באולם "עינן" בתאריך 23.3.15 בשעה 20:30.
בתמונה מיכל השבוע בביתה. צילום אינגריד מולר
