מאז תחילת המלחמה רשמה העיר מודיעין לא מעט רגעים קשים, אולם לצדם היו גם רגעים מחממי לב שהראו את הרוח הקהילתית המופלאה של תושבי העיר.
בין הרגעים שיהיו בעתיד הזכורים ביותר ממלחמת "חרבות ברזל", אין ספק כי יהיו שם גם אלו בהם תושבי מודיעין יצאו בהמוניהם לרחובות, נושאים דגלי ישראל, וליוו את מסעות הלוויה של הנופלים והנרצחים מבין תושבי מודיעין.
מה שהחל בתחילה באופן ספונטני למדי הפך עם הזמן ליוזמה מאורגנת היטב, ומי שעומדות מאחוריה הן מלי אבן חן ושחף סברסקי, שתי תושבות העיר שגם מתמודדות במערכת הבחירות המקומיות – אבן חן ברשימתו של ביבס וסברסקי ברשימת "שחר – עושים חינוך".
"זה התחיל ממקום קרוב ואישי", סיפרה השבוע אבן חן, "משפחת ליפשיץ שאיבדו את בנם לביא הם חברים שלנו מבית הכנסת. קיבלתי פנייה מחברה מאוד קרובה של המשפחה, ששאלה אם אני יכולה לארגן את זה. השעה הייתה תשע בבוקר ומסע הלוויה היה אמור לצאת שעתיים וחצי מאוחר יותר. אמרתי לה שאני על זה, אבל לא היה לי מושג בכלל איך אני עושה את זה. התחלתי לעשות מלא טלפונים ולברר מאיפה אני משיגה דגלים, ואז גיליתי שלעירייה יש מחסן שיש בו הרבה דגלים. שאלתי אם נוכל להשאיל את הדגלים והם אמרו בוודאי. הגעתי לשם עם עוד מישהו שעזר לי, והעמסנו על האוטו 400 דגלים ומקלות".
כזכור, עוד קודם להלווייתו של סמ"ר ליפשיץ יצאו תושבי מודיעין בהמוניהם לרחובות, כאשר זכורות במיוחד הלוויותיהן של החיילות עדן נימרי ושירה שוחט, שהפכו למפגן הזדהות המוני ומרגש במיוחד. מאז, כאמור, הפכה היוזמה למסודרת ומאורגנת יותר. "הוצאנו הודעה מסודרת", מספרת אבן חן, "ובנינו יחד עם השיטור העירוני מסלול מבית ההורים ברחובות העיר עד לבית העלמין. הפחד הכי גדול שלי היה שאנשים לא יגיעו, אבל ההודעה עברה כמו אש בשדה קוצים. הגעתי בשעה 11:15 וראיתי המון אנשים עומדים בכבישים שציינו בהודעה. תושבי מודיעין הם אנשים מדהימים, מקבלים הודעה ומתייצבים. זה לא ייאמן שאנחנו מוציאים הודעת ווטסאפ ואנשים מגיעים, מאות ואלפים יוצאים עם דגלים. זאת אמנם עיר של מאה אלף איש, אבל זה מרגיש עדיין כמו מושב או קיבוץ, קהילה גדולה שמחוברת בנימי הנפש. הכי מרגש היה לראות את המשפחות בתוך הרכבים מצלמות את האירוע, לראות את העיניים שלהם מבעד לזגוגית הרכב. הלב שלך יוצא אליהן ואין מילים לנחמה".
באותו שלב היא גם חברה לשחף סברסקי והן החלו לפעול ביחד. "יצרתי איתה קשר ומאותו הרגע אני והיא התחברנו ואנחנו עובדות בשיתוף פעולה. ברגע ששמענו על עוד נופל יצרנו קשר עם השיטור העירוני כדי לבנות תוואי דרך ולהגיע עם דגלים. בכל לוויה רק שליש מהדגלים חזרו אלינו, וכל פעם הבאנו דגלים נוספים. חילקנו מעל ל-2,500 דגלים. כמויות מטורפות". הלוויה האחרונה בה ארגנו השתיים את מפגן ההזדהות הייתה של גל מישאלוף, מפקד בגבעתי שנפל ב-19.11 בצפון הרצועה. "20 דקות לפני הלוויה המשפחה ביקשה להגיע עם חולצה אדומה, כי הוא היה אוהד הפועל תל אביב", נזכרת אבן חן, "אמרתי לעצמי מה הסיכוי שאנשים יספיקו לראות את זה, אבל למרבה הפלא המון אנשים הגיעו לבושים בחולצות אדומות ועם בלונים אדומים. זה היה מאוד מרגש".
לפני כשבועיים ספרה העיר ארבע לוויות בתוך חמישה ימים, וגם שתי המארגנות חשו היטב את כובד המשא. "אני התרסקתי לחתיכות", מספרת אבן חן, "ליווינו ארבע לוויות יום אחרי יום, כבר לא היינו מסוגלות להכיל את הכאב הזה ופשוט התפרקנו. בתום הלוויה האחרונה כתבנו על הדגלים שהם דגלי הניצחון, ושהם מיועדים לריקוד הניצחון שנרקוד אחרי המלחמה. החלטנו שיותר לא יהיו לוויות. נשארו 150 דגלים ואנחנו מחכות לריקוד הניצחון".
שחף סברסקי הוסיפה: "אנחנו מייחלות יחד לחגיגת הענק שנפיק פה בעיר ביום הניצחון. שנרקוד ברחובות, שנסיט את המנהג שנוצר ונלווה עם הדגלים חתן לבר המצווה, כלה לחופתה. גייסתי את בני המשפחה ויחד פרקנו את האוטו, סידרנו את הדגלים ושמנו עליהם שלטים – 'דגלים לניצחון'. כי מילים מייצרות מציאות, לא?".
