בשיחת טלפון שקדמה לפגישתנו נשמעת דרורי יותר בשנות השלושים לחייה מאשר אישה שעברה כבר את גיל הגבורות, והיא מספרת שבלידתה הוענקו לה שני שמות: רחל-אסנת, על שם שתי סבתותיה, אך חבריה קוראים לה 'רוחה' – ולאחר היכרות אנחנו בהחלט מכתירים אותה בתואר 'רוחה ללא הפסקה'.
לא יודעת כמה זמן נשאר עד לריצוי העונש
במסגרת עבודות השירות אותן היא מבצעת במודיעין, היא תורמת מזמנה פעם בשבוע באגף הרווחה הפועל ממתחם הקרוואנים של העירייה בכניסה לעיר, בפרויקט העירוני שקיבל את השם 'שכנותא', בו מנסים ליצור מסגרות חברתיות עבור קשישים בבתיהם הפרטיים.
"אני ממש לא יודעת למכור", מתנצלת דרורי ומספרת: "אני הולכת פעם בשבוע למשך ארבע שעות, ועדיין לא עשיתי חשבון כמה זמן עוד יש לי עד לסיום ריצוי כל העונש. אני יושבת בחדר עם רשימת טלפונים שקיבלתי ממוקד הבריאות בעירייה. אני מטלפנת לאנשים ברשימה, ומציגה את עצמי ואת הפרויקט. מי שמצטרף אמור להיפגש אחת לשבוע, בכל פעם בבית אחר, כאשר העירייה מממנת עבור משתתפי המיזם מרצה, סדנאות בריאות ועוד, וזה מאוד נחמד. היו כאלה שכבר סיפרו לי שהצטרפו למיזם. מדובר בפעילות עבור בני שמונים ומעלה, ויש כאלה שמות ברשימה שקיבלתי,שאיננה כל כך מעודכנת, שכבר הלכו לעולמם".
חודש בלי רישיון במודיעין זה כמו חודש בכלא
דרורי מודה שעונש עבודות השירות הפתיע אותה לחלוטין, ומספרת על נסיבות המקרה: "נסעתי למוזיאון ישראל בירושלים, ושם, בפניה, יש אי תנועה קטנטן עליו עמדה משפחה עם עגלה, והחלטתי לעבור עם האוטו. לא ידעתי שהם מתכוונים לרדת לכביש, ופגעתי בהם. למזלי ולמזלם נהגתי ממש לאט ולא קרה להם שום דבר. זה קרה בחודש אפריל האחרון ואחרי ארבעה חודשים התקיים המשפט. לא חשבתי לרגע מה בדיוק תהיה התוצאה. קיבלתי חודש שלילת רישיון ועבור מי שגר במודיעין זה כאילו אמרו לי 'את נכנסת לחודש לכלא', כי אין כאן תחבורה ציבורית יעילה לדעתי. ערב אחד רציתי לנסוע להיכל התרבות ונהג המונית שבירר עימי את היעד, אמר שזה לא ממש משתלם לו להסיע אותי. לשמחתי מצאתי נהגת מונית שהסכימה להסיע אותי בתקופה זו".
שלילת הרישיון היתה הכי קשה
"בחיים לא קרה לי דבר כזה, ואני נוהגת כבר משנות השישים", מספרת דרורי את פרטי המקרה, "אני תמיד עוצרת עצירה מוחלטת לפני מעבר חצייה. הבעיה הפעם הייתה שלא הייתי בטוחה מה הייתה כוונתם של האנשים שעמדו על המדרכה – האם הם רוצים לחצות את הכביש או שלא. הם היו גבר ואישה עם פעוטה. אני לא ממש יודעת אם הם היו זוג או אם ובנה, והאם התינוקת הייתה בעגלה. אני כן יודעת שנסעתי ממש לאט, כי פניתי מרחוב ראשי לכיוון המוזיאון וזה מעבר חצייה צר מאוד. המבוגרים התכופפו לתינוק וחשבתי לתומי שהם לא מתכוונים לחצות את הכביש, אלא שפתאום הם החליטו לחצות ואני פגעתי בהם. אני יודעת את זה כי השמשה הקדמית באוטו שלי נסדקה".
מה עשית?
"דבר ראשון עצרתי ויצאתי החוצה. הייתי בהלם גמור. פתחתי את הדלת ורצתי כמו משוגעת לעברם. חיבקתי את הילדה, וטוב שלא בכיתי. מישהו הזמין שוטר ואמבולנס ופינו אותם. השוטר צלצל אלי מבית החולים ומסר כי כולם מרגישים בסדר. לי עצמי לא קרה כלום, המשכתי למוזיאון, שם אני מתנדבת".
האם יצא לך לשוחח עימם אחרי המקרה?
"לא. לפי הערכתי הם היו תיירים כי הם דיברו ביניהם בספרדית,לא ידעתי מי הם ולא יכולתי להתקשר אליהם ולשאול כי פינו אותם במהירות מהשטח. מייד לאחר המקרה כשראיתי שהם בסדר נרגעתי. נאמר לי להתייצב למחרת בבוקר במשטרת ירושלים ולחתום על העדות שנתתי, וכבר בשבע בבוקר הגעתי לחתום".
איך נודע לך שמעמידים אותך למשפט?
"קיבלתי הודעה מהמשטרה שנקבע לי משפט. יש לי חבר עורך דין שביקשתי ממנו שייצג אותי. סיפרתי לו מה שאירע והוא ראה גם תמונות שהמשטרה תיעדה וצילמה. היה קצין במשטרה שאמר שאו שיתנו לי משפט או אזהרה, הייתה לי תחושה שלא יוותרו לי, קיבלתי גם 500 שקל קנס".
מה קרה בבית המשפט?
"הסבירו לי שיש מעין דו-שיח בין העוזר של השופט לעורך דין, אודות העונש הצפוי. אמרתי לעורך דין שלי שלשלול את רישיוני, זקנה כמוני שמתגוררת בעיר כמו מודיעין – זה לא סביר, וגם לבצע 120 שעות עבודות שירות. אמרו לי שהייתי יכולה לקבל שלושה חודשי שלילה ולא חודש כפי שקיבלתי, ולא הייתה לי אפשרות לערער ולכן גם לא רציתי לומר שום דבר בבית המשפט".
איך את מרגישה עם העובדה שקיבלת לבצע עבודות שירות?
"נראה לי שזה היה מיותר לטרטר אותי בכל שבוע לארבע שעות, אבל שלילת הרישיון הייתה הכי גרועה. השופט כנראה לא מכיר את מודיעין. הוא לא אמר לי כלום, אני לא ממש יודעת מה התביעה דרשה, הכל מתנהל שם בבית המשפט לתעבורה כמו בסרט נע. אבל הם היו מאוד נחמדים ואיפשרו לי לנהוג בחזרה לבית שלי ורק למחרת הפקדתי את רישיוני ברמלה למשך חודש".
כיצד נעשה השיבוץ שלך לעבודות השירות?
"הולכים לקצינת משטרה ברמלה והיא מתקשרת לפי נתונים של מקומות שמבקשים שיעשו אצלם עבודות שירות. היא התקשרה לספריה במודיעין, שם אולי נבהלו מהגיל שלי. אז הגעתי לקידום בריאות (באגף הרווחה) וקיבלו אותי. אני מקווה שהם מרוצים, הם לא אומרים לי כלום ולעיתים אני מגיעה ואני לגמרי לבדי. אני עדיין מקווה שיקבלו אותי בספריה העירונית".
עו"ד רמי דיין: "בגיל הזה נדיר לקבל עונש של עבודות לשירות הציבור"
"לא נתקלתי במקרה של של"ת – שירות לתועלת הציבור – שניתן בגיל כזה", אומר עו"ד רמי דיין המבדיל בין עבודות שירות שניתנות כהמרה למאסר בפועל, והן נמדדות בחודשים ומתבצעות ברצף יומי עד לתום התקופה – לעומת של"ת – שהוא שירות לתועלת הציבור כפי שנפסק לדרורי, המבוצע אחת לשבוע במשך כמה שעות.
האם סביר שאדם מעל גיל שמונים יקבל כעונש לבצע של"ת?
"בגיל הזה לדעתי זה נדיר, אבל זה עונש סביר, וזאת מבלי להכיר את פרטי המקרה לעומק וגם מבלי לדעת האם לנהגת נצברו עבירות אחרות. על פי מה שסיפרת, העונש הצפוי היה לא פחות משלושה חודשי שלילה על תנאי וקנס כספי של מעל 1,500 שקל".
מצד שני, עד כמה סביר להשאיר רישיון נהיגה פעיל ברשותו של אדם בגיל כה מתקדם? ומה אומר על כך החוק?
"אין חוק מוגדר לגבי הנושא. יש 'חצי נוהל'. ברגע שאדם נדרש לחדש את רישיון הנהיגה שלו הוא פונה בדרך כלל לרופא המטפל בו. אם ידוע לרופא על מחלות מסוימות, כגון אפילפסיה, עליו לדווח על כך למשרד התחבורה. עקרונית, אדם יכול לנהוג גם עד גיל מאה, כל עוד אין לו בעיה רפואית המונעת ממנו לנהוג. עם זאת, במידה ונהג גרם לתאונת דרכים יכול להיות שהוא יגיע לבית המשפט והתביעה תציע לו לוותר מרצונו על רישיון הנהיגה שלו, ובתמורה יקבל רק קנס סמלי וויתור על המשפט. יש מכון בתל אביב – המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (מרב"ד), ששייך למשרד הבריאות, שם יושבים רופאים מטעם משרד התחבורה ובידם הסמכות להחליט למי לקחת את הרישיון, אבל גם על קביעתם יש אפשרות להגיש ערעור".
לא קל להכניס את רחל דרורי לתבנית כלשהיא, או לתייג אותה תחת כותרת אחת – היא פשוט לא עונה על הסטריאוטיפ של אישה בגילה
הנה כמה עובדות עליה: היא עדיין מטיילת בעולם, לא מכבר חזרה מטיול מאורגן ביפן, שם הלכה ברגל קילומטרים רבים ותיעדה את הכל בתמונות יפהפיות. לדבריה הספיקה בשנים האחרונות לחרוש לא מעט מדינות ברחבי הגלובוס, בכל היבשות. אירופה משעממת אותה, ("נמאס לי להסתכל על ארמונות ישנים"), והיא מעדיפה כיום להיפגש עם אנשים ולראות מקומות חדשים ומרתקים. היא אוהבת ללכת לקולנוע, לומדת בקורסים שונים ארכיאולוגיה, היסטוריה ואמנות, שוחה מדי בוקר יותר משעה ("בתנאי שיש מסלול פנוי"), וגם מתנדבת שנה שביעית במוזיאון ישראל.לפעמים, כשיש לה זמן פנוי, היא מתפנה לנכדיה ומוציאה אותם ממוסדות החינוך. היא עדיין נוהגת במכוניתה הישנה לבדה עד ירושלים, ומודה כי דווקא ברחובות מודיעין היא נוטה להתבלבל.
לבד מתוך בחירה
דרורי היא אם לשלושה בנים – אלדד, בן 60 ומתגורר בארה"ב, יפתח, בן 55 מאשקלון, ושי, בן הזקונים שחי במודיעין, וסבתא לשבעה נכדים בגילאי 30,29,14,9.5, 8.5,5 ו-3. למודיעין הגיעה משכונת בית הכרם בירושלים לפני כשנה, בעיקר כדי להיות קרובה לבנה ולנכדיה המתגוררים בעיר. היא מתגוררת באחד המגדלים בשכונת 'אבני חן', לבדה מתוך בחירה, לאחר שנפרדה מבעלה לפני כ-16 שנה, סיפור שהיא מעדיפה להשאיר מאחור. קירות דירתה מעידים יותר מכל על אהבתה לאמנות ולבני משפחתה.
אם מזמינים אותה לצאת, היא מסכימה בשמחה. היא מחוברת למחשב האישי שפתוח 24 שעות, אבל מודה שזה אינו הצד החזק שלה במיוחד. מה שכן מעודד הוא שיש לה כמה מבני משפחתה שזכו כבר לחגוג יום הולדת 100.
"הערבים לא גורשו"
דרורי גדלה בחיק משפחת רוזנבוים, אביה עלה מארצות הברית והם התגוררו ב'בתי ורשה' בירושלים. דרורי:"לאבי היה יקב בשם 'ארזה', שקיים עד היום בבעלות אחרת, אם כי יש קרבה משפחתית. למדתי בבית ספר 'שפיצר' בשכונת הבוכרים, ושירתי בצבא במלחמת העצמאות. זה לא היה אז צבא מוגדר או מסודר. הייתי במסגרת 'ההגנה', אבל לא היה קיים רישום על כך. התפקיד שלי היה להסתכל מבעד לחלון ולדווח על מה שאנו הבנות ראינו. כמובן שלא היו אז טלפונים ופשוט רצנו לדווח על כל תנועה וכל התרחשות שזיהינו. באזור הזה עבר בדיוק הגבול, ישבנו בבית של ערבי בשם תורג'מן, שנתן לנו את מפתחות ביתו וביקש מאיתנו לשים את חפציו האישיים בשני חדרים ולסגור את הדלתות. חלק גדול מהערבים עזבו כי המנהיגים שלהם אמרו להם שעוד מעט הם יחזרו. הם לא גורשו כמו שנטען".
מה זכור לך מתקופת מלחמת העצמאות?
"מלחמת השחרור הייתה התקופה הכי קובעת, אבל לא רק בשבילי, אלא בשביל כל החבורה שהייתה איתי. כמו שבני שי אומר לי: 'אתם עשיתם היסטוריה', ואני אומרת לו 'אבל תראה מה קרה'. אני זוכרת שממש פחדתי כשאמרו שהאויב קרוב לגבול. זוכרת שלא היה לנו מה לאכול, יום אחד אמרו לנו לסגת – את יודעת איזה פחד זה? הלב שלי לא היה במקום. רצנו לומר במפקדה שאנחנו רואים משוריינים".
מתי הכרת את בעלך?
"הכרתי את בעלי במסגרת הצבא, שנינו היינו קשרים. הוא היה ממוצא בוכרי-מרוקאי ואז זה היה בהחלט יוצא דופן, נישואין בין אשכנזייה לספרדי. הייתי די פרועה אז. כשהלכנו לחפש דירה משלנו, לא רצינו לרכוש מעבר לקו הירוק. מצאנו דירה ברחוב דוד ילין ליד קולנוע 'אדיסון', גרנו שם בקומה אחת עם עוד כמה משפחות, משפחה בכל חדר עם שירותים משותפים".
במה עסקת בחייך הבוגרים?
"אחרי נישואי עבדתי במשרד ההיסטורי 'אספקה וקיצוב', אצל 'שר הצנע' דב יוסף, זה היה בשנת 1949. הייתי גם בגדוד 'מוריה' הירושלמי והתארגנה קבוצה לעלות לקיבוץ יראון בגליל להשלמה, אך אחרי כמה חודשים ראיתי שזה לא בשבילי וחזרתי להשלים בגרויות בבית ספר ערב. לאחר מכן עבדתי במשרד החינוך במשך 13 שנה בפיקוח על הגדנ"ע והחינוך הגופני. במשך השנים לא למדתי באופן מוסדר אלא באוניברסיטה הפתוחה. נסענו לתקופות שונות לארה"ב , לי הייתה אזרחות אמריקאית כי אבי עלה משם. היינו שש שנים בניו יורק וחזרנו לארץ. לאחר שנולד בני הקטן התחלתי לעבוד ברשות השידור, שם נשארתי 13 שנה. נסענו לשליחות גם ליוסטון וטורונטו שבקנדה למשך כשלוש שנים. שימשתי שם כגננת ועבדתי בקונסוליה. כשחזרתי אילצו אותי לצאת לפנסיה מרשות השידור, זו הייתה התקופה בה פיטרו עובדים. ברשות עבדתי בחדר החדשות, במחלקת המוסיקה ובשידורים לחו"ל. חברתי אמרה בזמנו שיש תפקיד בכנסת, בחנו אותי אם אני מדפיסה מהר וקיבלו אותי לעבודה. עבדתי במחלקת הפרוטוקול. הייתה שם חבורה נהדרת של אנשים ונשארנו חברות עד היום. גם שם עבדתי במשך 13 שנה. בתקופת עבודתי בכנסת העלו הח"כים ממוצא מרוקאי את נושא ריסוס העולים החדשים בדי.די.טי, נכנסתי לחדר הסיעה ואמרתי 'מה זה הסיפור הזה? תתגברו על זה".
במבט לאחור, למה את מתגעגעת?
"לחברות, לחברים שהיו לנו, שלא הייתי לבדי אף פעם. התקופה הזו נגמרה כי האנשים אינם, נעלמו עם השנים".
האם בגיל שמונים יש עדיין חלומות לעתיד?
"כן. כסף ולטייל, זה מה שמעניין אותי. ושאהיה בריאה", היא אומרת בקול נרגש ובעינה נדלק זיק שובב מימים אחרים.
צילום: אינגריד מולר
