השבוע התרחש במודיעין נס: תוכנית 'נשק וסע' הופעלה בבית הספר שבו לומדת בתי. הרחוב שבו שוכן המוסד החינוכי – שעד הימים האחרונים היה, בואכה השעה 8:00 בבוקר, שילוב בין מכוניות מתנגשות בלונה פארק לקרב על סטאלינגרד במלחמת העולם השנייה – הפך באחת לפנוי ופסטורלי. הורים שאך אתמול נאבקו איתך בחירוף נפש על חנייה, נעצרו בחניות כפולות ומשולשות וכלל לא הבחינו בקיומך: הם היום התורנים הלבביים, שמברכים אותך לשלום, שולפים את בתך מהרכב בזריזות ומאותתים לך להמשיך לנסוע. הבוקר העצבני הופך לפתע לרגוע יותר, המבט האפל על החיים ועל האנושות הופך פתאום אופטימי יותר.
מתברר שההוויה קובעת את התודעה. הוציאו את האנשים מהאוטו, שבתוכו הם אגרסיביים יותר, אנוכיים יותר, עיוורים יותר, ותקבלו שוטרי תנועה מנומסים ואדיבים, משל נולדנו בסקנדינביה. עולה התהייה באילו עוד תחומים של החיים ניתן לחולל מהפך כה מרגש וכה מהיר בחייהם של הישראלים, רק באמצעות שינוי הפרספקטיבה. האם יש לחייב כל אזרח לבצע מילואים כשוטר תנועה? האם יש להחליף את עובדות הניקיון האומללות במקומות העבודה בעובדים עצמם? האם יש להכניס את פרנסי 'קשת' למשך שבועיים לבית סגור ומנותק מהעולם? האם יאיר לפיד צריך לעבור לגור לשבוע עם ריקי כהן בחדרה?
בעוד אני טרוד בשאלות פילוסופיות אלו, ציפצף הטלפון הסלולרי שלי ובישר על מייל חדש מוועד ההורים. אם כן, מתברר שלא רק הורים אחרים ישאו בנטל התורנות של 'נשק וסע', אלא גם אני. באחד הימים הקרובים אצטרך לקום בבוקר בשעה שערורייתית, להתייצב בבית הספר ב-7:30, ולבחון מקרוב את המהפכה הקטנה. וזה בסדר גמור, חוץ מהרעיון של לקום מוקדם מאוד בבוקר. למעשה, זה אפילו די טראגי.
כי אם אפוד כתום משנה את המציאות במהירות כה רבה ובאופן כל כך דרמטי, תחשבו מה היה קורה אם תושבי מודיעין המותשים היו זוכים לישון עוד שעתיים בלילה. עקב ריבוי הילודה בעיר, כמעט כל תושב בין הגילאים 30 ל-45 מאכלס בביתו זאטוט אחד לפחות שלא משתגע על הרעיון של לישון בלילה. כשהוא כבר לומד לישון בלילה, צומחות לו שיניים. אחרי שצומחות לו שיניים, הוא נגמל מחיתולים ועושה פיפי במיטה, או גרוע מזה. אחר כך הוא מפחד מהחושך. או מפרפרים קטנים. או שהוא רוצה לישון איתך כי חזרת מאוחר מהעבודה והוא מעוניין להשלים 'שעות אבא'. ואחרי המעבר לשעון קיץ הוא מתבלבל לכמה ימים ומתעורר מוקדם או הולך לישון מאוחר. גם אחרי המעבר לשעון חורף. בחישוב פשוט, אתה ישן גרוע מאוד חמש שנים בערך, ואז, כשהעניינים מתאזנים, אתה מחליט להביא לעולם עוד אחד כזה, כי למשך כמה דקות, בין הרגע שהם לומדים לישון לבין גיל ההתבגרות הנורא, שבו לא תישן עקב דאגה לנער שטוף ההורמונים שמסתובב מחוץ לבית בשעות-לא-שעות, ילדים זה ממש אחלה.
למחסור בשינה יש השלכות. הורים עייפים הם הורים עצבנים. הורים עצבנים הם עובדים עצבנים. עובדים עצבנים מתקשים להתרכז ומתקוטטים עם חבריהם לעבודה. אחר כך, כשהם חוזרים הביתה מותשים ומתוסכלים, עליהם להשכיב את ילדיהם לישון, וכשזה לא הולך, נפלטת להם צעקה. הילד נעלב, והולך לישון במחאה מאוחר יותר. מרוב עייפות, מקבלים ההורים החלטות לא מושכלות, כמו לרכוש צעצוע חדש בסכום מופקע על מנת להרגיע את הילד. או להצביע ליאיר לפיד, למשל. הרי אין הסבר אחר לתוצאות הפנומנליות שהשיג במודיעין מגיש הטלוויזיה חסר הניסיון והמושג, זולת טשטוש התודעה עקב עייפות. אין פלא שאחד הנאומים הראשונים שנשא היה 'נאום האדם העובד', ואחת מפעולותיו הראשונות הייתה להגדיל את העול הכלכלי על האנשים שבחרו בו. אנשים שעובדים קשה הם אנשים עייפים, ורק בוחרים מבולבלים כאלה יותירו לאותו שוגה סדרתי סיכוי להצליח גם בבחירות הבאות.
לפיכך, אחרי הפיתרון הפלאי לבעיית החנייה ליד הבית ספר, יש למצוא במהרה פיתרון גם לסוגיית העייפות, למען עתיד ילדינו ולמען עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. לעתים אני נתקל בעיתונים המקומיים במודעות על בקתות אהבים, בהן ניתן לשכור חדר לזמן קצר על מנת לרענן את הזוגיות עם דמויות שאינן בני/ות הזוג שלך, אם להתבטא בעדינות. תמהני, אם מלוניות אהבים אלו משגשגות כל כך, מדוע אף יזם זריז מאזור מודיעין אינו מרים את הכפפה ומקים מלוניות שינה? לא, אין מדובר במלונות פאר, וגם לא בצימרים עם מסך ענק וג'קוזי. סתם כמה חדרונים קטנים עם מיטה, מצעים וכרית נוחה במיוחד, כאלה שניתן לשים בהם את הראש לשעה-שעתיים ולהתעורר כמו חדשים.
מדובר בפיתרון מושלם: אשתך לא תחשוב שאתה סמרטוט שמסכן את פרנסת המשפחה ומתמוטט אחרי כמה לילות קשים, לבוס תספר שהיה לך פנצ'ר באוטו או מעשייה אחרת, וכך תוכל לכבות את המכשיר הסלולרי ולשקוע לכמה שעות בעולם שכולו טוב ללא רגשות אשמה. המשפחה המודיעינית תצא נשכרת, הילד המודיעיני יגדל לעולם שפוי יותר, המשק הישראלי יצמח באופן חסר תקדים, והאיש עם הג'ל עשוי להיעלם מחיינו כלעומת שבא. במקום להתעסק בשטויות כמו שיוויון בנטל או טילים סוריים, אפשר לפתור הכל בעזרת מלונית אחת או שתיים. ועצה אחרונה ליזם הזריז: אם אפשר, שים שם גם כמה מיטות באורך 2.10 מ', כי אני גבוה, ודובי קטן, בגלל ההרגל.
