מצהירה שרון דוידוביץ', עד לא מכבר אישה שנשואה לגבר, אם לשני ילדים קטנים, והיום לסבית מאושרת החובקת בת זוג. הוריה עדיין מסרבים לקבלה, אבל היא כבר פתחה קבוצת תמיכה לנשים החוששות לצאת מהארון. צילום אינגריד מולר
שרון דוידוביץ' (32), נולדה באנטוורפן בלגיה, גדלה בבית דתי מסורתי, והגיעה לישראל לבדה כבר בגיל 18. את שירותה הלאומי עשתה כאן במודיעין, בזמן שהעיר הייתה עדיין בשלבי התפתחות ראשוניים. בגיל 22 כבר נישאה. "הייתי בהלם תרבות, אבל התאקלמתי כאן מהר מאוד". היא ידועה בעיר בעיקר בשל עיסוקה כדיאטנית וכמנחת קבוצות הרזייה, אך לאחרונה גם בעקבות יציאתה מהארון, וההחלטה שגמלה בה להעניק תמיכה חברתית לקהל הלסביות המקומיות.
אנוכי במזרח וליבי במערב
למרות התעוזה בחשיפה האינטימית, דוידוביץ' מגוללת את סיפורה האישי כאילו היא צופה מהצד בחייה של אישה אחרת: "לפני כארבע שנים התגרשתי מבעלי ומצאתי את עצמי לבד בארץ, עם שני ילדים קטנים, בסטטוס: גרושה+ 2. כולם דחפו אותי לחזור מהר ל'שוק הבשר'. מכל דייט עם גבר חזרתי הביתה בוכה. לא הבנתי למה אני לא נמשכת לאף אחד מהם, לא מתרגשת, לא מתלהבת, לא מתאהבת. רק ביני לבין עצמי הודיתי באמת – הם ממש לא מעניינים אותי, הגברים. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה. לאט לאט התחלתי להבין שחייתי בשקר עם עצמי. כל הסימנים היו שם, מגיל תשע, אבל אני לא ראיתי אותם. לא הבנתי אותם. לא פירשתי אותם בצורה הנכונה. התעלמתי מהם. הדחקתי אותם". (מתוך הבלוג-לסבית גרושה)
אז למה שברת את הכלים רק אחרי שנישאת לגבר וילדת שני ילדים?
"הגירושין לא קשורים להיותי לסבית – לא הסתדרנו. אחרי הגירושין היה לי פשוט זמן לעצמי והבנתי שאני לסבית בזוגיות סטרייטית, וזה כמו: 'אנוכי במזרח וליבי במערב', אי אפשר בכלל להסביר את הקושי ואת התסכול ואת התחושה שמשהו לא בסדר, שמשהו לא עובד, ולא להבין מה. אי אפשר להבין את השונות שחשתי מילדות, את התחושה שמשהו לא ברור לי בעצמי אבל אני לא יודעת מה בדיוק. מאז שאני ילדה אני מרגישה שונה, ולא ידעתי להגיד מה. רק אחרי שהבנתי שאני לסבית בגיל 29, הכל הסתדר והתיישב במקום. כשאני בחברת נשים לסביות אני מרגישה קבלה ושייכות -זר לא יבין זאת. הגירושין היו כי הרגשתי שהזוגיות הזו בלי עתיד, כמו ללכת בכביש ללא מוצא. התחתנתי בגיל 22 הלכתי אחרי הזרם. זה שגיליתי שאני לסבית הקל על ההתמודדות מצד אחד כי כבר הייתי בוגרת יותר ובמקום אחר בחיים, עצמאית ואימא בעצמי, זה לא כמו לגלות את זה בגיל העשרה כשאת גרה בבית ההורים. גיליתי את זה כי התחברתי לעצמי באמת, לרצונות שלי ולעצמי. מצד שני זה שגיליתי את זה רק בגיל 29 זה עשה את זה יותר מורכב כי זה כבר אחרי שהייתי נשואה, כבר יש ילדים ופתאום להבין את זה גרם לי לחשוב 'איך לא ראיתי את זה קודם? איפה היית כל השנים!', קצת להצטער על פספוס כלשהו".
מה קרה אחרי שגילית?
"הייתי בארון תקופה מאוד קצרה, אבל היא הייתה מאוד קשה. לחיות בארון זה לחיות בשקר, לסחוב סוד, וזה בלתי נסבל. ומהר מאוד סיפרתי למשפחה ולחברים. רק אחרי שאני הייתי שלמה עם עצמי, יכולתי לספר לאחרים. התקופה של החיים בארון זו התקופה של הבלבול העצום, של הקצוות: אושר גדול מהגילוי, מהחיבור הפנימי, מהקשר הראשון עם אישה ומצד שני פחד גדול, בושה, אי ודאות, סימני שאלה ותחושת בדידות גדולה. הייתי בטוחה שרק אני עוברת את זה בגיל הזה. בהתחלה פחדתי, ואז חיפשתי חברת נשים וזה היה כל הזמן לנסוע לתל אביב לבית 'הגאה' ושם הרגשתי שאני לא לבד, שמעתי סיפורים של אחרות וקיבלתי תמיכה, כמו איך לספר לילדים ולהורים. אצלי זה קרה מהר מאוד ותוך כמה חודשים הייתי מחוץ לארון".
איך ילדיך קיבלו את זה?
"הילדים שלי מדהימים, מקבלים את זה בשיא הטבעיות. יש לי מזל שהם מכירים את בת הזוג שלי מגיל קטן יותר והם רואים את האהבה ששוררת בינינו, ולא הייתי צריכה להגיד להם שום דבר. הם מספרים בבית הספר שהיא החברה שלי. יש ביני לבין בת זוגי הרבה חום, אהבה ותשוקה וזה ממלא את הצורך שלי. אנו משלימות ומחזקות אחת את השנייה ואני יכולה לסמוך עליה במאה אחוז.למדתי מפרק א' והפקתי לקחים".
והורייך?
"בחוסר קבלה מוחלטת של העניין. לא לקחתי את זה קשה בהתחלה כי חשבתי שזה רק חלק מהתהליך שלהם. זה קורה הרבה, שיש הלם ראשוני. ולכן כשהם אמרו שבחיים לא יקבלו חשבתי לעצמי, 'אמרו את זה לפניכם ויגידו את זה אחריכם'. בינתיים אין שינוי אצל ההורים שלי. אני יודעת שקשה להם עם זה. אפשר להגיד שזה בגלל שהם שמרניים, דתיים, כלואים בסטיגמות, וזה באמת חלק מהעניין. הם 'בארון' והם בוחרים כרגע להדחיק. ברגע שלסבית מספרת להוריה שהיא לסבית, היא יוצאת מהארון ובאותו הרגע מכניסה את הוריה לארון. הרבה הורים עוברים את אותם השלבים: ההלם הראשוני, הבושה הראשונית, סוג של ניפוץ כל האשליות והפנטזיות ההוריות שלהם בנושא זוגיות. אבל אחר כך הם עוברים תהליך של קבלה. לצערי, לא ניתן לזרז תהליכים, אני מכירה את הורי היטב ולא ציפיתי שיקבלו או יבינו מההתחלה. ידעתי מה מצפה לי. ידעתי שלא בדיוק אקבל מהם את ברכת הדרך ובכל זאת הבנתי שאין לי מנוס מלעשות את זה, ובדיוק בגלל שלי היה כל כך קשה. ההורים שלי אמנם לא מקבלים, אבל האחים כן מקבלים ותומכים".
אתן לא לבד
אולי עובדה זו היא שגרמה לדוידוביץ' להבין שהיא זקוקה לתמיכה נוספת, לתמיכה חיצונית. "בגלל שההורים לא קיבלו ועדיין לא מקבלים אני כאן בשביל נשים אחרות. אף אחת לא לבד במערכה הזו. אף אחת לא צריכה לוותר על חיים שלמים ומאושרים בגלל הפחד הזה של היציאה מהארון. אני לא ממליצה לאף אחת להישאר בארון כל החיים רק מחשש של מה יגידו, או 'איך ההורים יגיבו'. אני כן ממליצה לקבל תמיכה בתהליך הזה, מחברות שעשו את זה לפנייך, ממני, מקרובי משפחה שכן מקבלים. זה לא קל לצאת מהארון מול הורים, ובמיוחד לא אם ההורים שלך שמרניים אבל אם אני עשיתי את זה, כל אחת יכולה. ולמרות שהם לא מקבלים את זה, זה מקל עליי מאוד שסיפרתי להם. אני גאה בעצמי שבחרתי לחיות את החיים בכנות, בשלמות עם מי שאני, באומץ רב. אני לא מתביישת ולא מסתירה את מי שאני. אני סיימתי עם ארונות ומנעולים.
לקחתי בחשבון שיהיה פיצוץ, נתק, מריבות ובלגאן בגלל זה. כשסיפרתי להם כבר הייתי שלמה עם עצמי, ולא ראיתי אפשרות אחרת מלספר להם. הייתי מאושרת כל כך כשהתחברתי לעצמי, זה הכי טבעי לרצות לשתף את ההורים שלך! לא שיתפתי אותם בדילמות אלא סיפרתי להם כשכבר הייתי שלמה עם זה. בגלל שכבר הייתי נשואה לגבר, אי ההבנה שלהם גדולה יותר. הם לא קיבלו את זה וזה כאב, הם ההורים שלי לא משנה בת כמה אני, אבל זה מה יש. עברתי תהליך של ללמוד לקבל את זה שהם לא מקבלים אותי. למשל בליל הסדר הזמינו אותי לבד וזה כאב לי. יש לי בת זוג מופלאה, ואם היא הייתה גבר, היא הרי הייתה מוזמנת איתי בחגים. אבל עם הזמן הבנתי שבמקום להיות מתוסכלת אני צריכה לתת להם את הזמן ובעיקר לקבל את זה שהם לא מקבלים אותי. יש הורים שעברים תהליך, פונים לעזרה, ויש הורים שמדחיקים וקוברים את הנושא עמוק מתחת לאדמה. אני מאמינה שזה שאני לסבית זה שיעור חשוב שההורים שלי צריכים לעבור בגלגול הזה. בואי נגיד שאם אחד מילדיי יצא מהארון יהיה לו יותר קל. בכל מקרה אני מצליחה להפריד בין הקשר שלי עם ההורים, הקשר של ילדיי עם סבא וסבתא שלהם לבין היציאה שלי מהארון".
מה שונה בזוגיות עם אישה?
"אולי קצת יותר אמוציות. אני מרגישה שזה יותר פשוט. אנחנו מאוד מחוברות, היא החברה הכי טובה שלי וגם בת זוגי. אני לא צריכה לדבר – היא קוראת אותי. אני רואה אותנו מזדקנות ביחד. יש לי את כל מה שחיפשתי כל חיי-זוגיות הרמונית".
מה את ממליצה לנשים כמוך לעשות?
"לצאת מהארון רק כשהן שלמות עם עצמן. לא לעשות את זה בשביל בת הזוג שלך! לעשות את זה בשביל עצמך. ולפעמים כן לפעמים יש הפתעות טובות וההורים מקבלים את זה באהבה רבה. לא ממליצה לשקר, אם שואלים אותך ישירות אם את לסבית אז להגיד שכן. יש מקרים שההורים שואלים, כי כיום הנושא יותר פתוח, ועדיין לסביות בארון מעדיפות להגיד 'לא, מה פתאום'. כמו כן אני ממליצה לספר להורים ישירות ולא להגיד למשל שאת דו-מינית, או מעדיפה נשים ולנסות לתת להם תקוות שווא שתחזרי לזוגיות עם גבר. צריך עמוד שידרה בשביל זה והמון תמיכה".
איך מזהים לסבית?
"זה לא נראה עלי חיצונית, אני נראית לך לסבית? עם חברות לסביות אני באנרגיות נשיות – זו לא אלרגיה לגברים…אי אפשר להסביר אבל יש משהו בעיניים, תדר או רדאר שאפשר לזהות או להרגיש. אפשר גם לשאול-'האם את בעניין?'.כשמדברים על לסביות חושבים על סקס אבל זה הרבה מעבר לזה, זה חלק ממי שאני".
מה היה קשה לך במיוחד?
"במודיעין לא מצאתי תמיכה, כל דבר שרציתי הייתי צריכה לנסוע מחוץ לעיר, לקחת בייביסיטר, למצוא חנייה וזה הפך לסיפור מסובך. החלטתי לנסות לעשות את זה כאן בעיר ופתחתי את הבית שלי. למפגש הראשון, שהיה באפריל הגיעו נשים עם סיפורים אישיים, כמו נשואה שהתאהבה באשה, סטודנטיות שהבינה שהיא לסבית. פתחתי דף פייסבוק 'חופשיה לאהוב' וגם בלוג אישי -לסבית גרושה".
את באמת מסוגלת לעזור לאחרות במצבך?
"אני דיאטנית קלינית ומאמנת אישית מוסמכת (קאוצ'רית), ובליווי של נשים אני משתמש בכלים מתחום הטיפול והאימון שרכשתי בקליניקה הפרטית, ובהנחיית סדנאות להרזיה. הסדנאות האלה הן העצמה נשית פרופר, אני מבינה את מה שהאישה עוברת, אני יודעת כמה שזה קשה להרגיש שאת לבד, שאת היחידה שזה קורה לה בגיל מאוחר יחסית ולי לא הייתה כתובת לאן לפנות, והתמודדתי עם זה לבד. קבוצת התמיכה שאני מקימה היא בעיקר ללסביות בארון או בתהליכי יציאה מהארון, במטרה להבין מי הן, האם הן לסביות, כיצד אפשר לדעת אם אני לסבית, מה עושים, איפה מכירים נשים, מה עושים עם הפחד, הבושה, האם לצאת מהארון, איך לצאת מהארון, איך לספר את זה לגרוש, איך להתגרש נכון אם זו ההחלטה, איך להישאר נשואה בתור לסבית אם זו ההחלטה, לקבל תמיכה ולעבור את התהליך ביחד. מגיעות לסביות נשואות, גרושות וגם רווקות ממודיעין ואפילו מירושלים וממרכז הארץ. מדובר בקבוצה עם דיסקרטיות מלאה שמתנהלת מתכונת של קבוצת תמיכה".
מה מטריד בעיקר את הנשים בתהליך?
"יש לסביות שנשואות ולא בטוחות שהן רוצות לצאת מהארון. יש כאלה שכבר יצאו והן לא יודעות מה לומר בגן הילדים לגננת. יש מקרה של אישה שהתאהבה בקולגה במקום עבודתה והיא לא יודעת האם להתגרש ועוד".
מה את מתכננת לעתיד הקרוב?
"המפגשים החברתיים של קהילת לסביות 30+ במודיעין שיזמתי תפסו תאוצה, התקיימו כבר שני מפגשים חברתיים מוצלחים. הקבוצה מתגבשת בימים אלו. בנוסףאני מתכננת הרצאות ממוקדות לצרכי הקהילה כגון:נישואין חד-מיניים, הורות הומו-לסבית, צוואות וירושות. בקרוב נצא בהודעה על הפנינג היכרות לקהילה הלהטבית (המיועדת ללסביות והומואים ח.ש) במודיעין ונציג את הפעילות שנקיים במסגרת עירונית. בתכנית- קבוצת תמיכה לילדים שהוריהם יצאו מהארון אחרי גירושין, הרצאות הסברה בבתי ספר בעיר".
אני לסבית!
כולנו אוהבים הגדרות, נוח לנו לקטלג… אז הנה, הגדרתי את עצמי… אני לסבית נשית.
לא מפריע לי להגדיר את עצמי ואין לי בעיה עם המושג הזה "לסבית". אני לא באמת צריכה את ההגדרה הזו, אבל שיהיה. הרי ברור שאני הרבה יותר מזה.
אני לא רק לסבית… אני שרון. וחלק אחד משרון כולל את הנטייה המינית שלי.
תמיד אומרים לי שאני לא נראית לסבית. בכל פעם מחדש זה מצחיק אותי. וגם קצת מעציב אותי.
הדרך עוד ארוכה ויעברו עוד הרבה מים בנהרות עד שאנשים יפנימו שלסבית לאו דווקא נראית כמו תום-בוי ושאין קשר בין גודל החזה של אישה לנטייה המינית שלה.
סטריאוטיפים על לסביות לא חסרים…אז ככה- למען הסר ספק…
אני כן אוהבת ללבוש מכנס ג'ינס וגופייה שחורה. האמת? לרוב תפגשו אותי עם מכנס ג'ינס. לא מוכנה להיפרד מהפריט הזה לעולם. אימא שלי ניסתה כל הילדות שלי להלביש אותי בשמלות וגרביונים ואני התנגדתי בכל כוחי לסיוט הזה.
כן, הייתי בחוג ג'ודו בילדותי (4 שנים, חגורה מכובדת בצבע כחול) אחר כך גם בחוג טקוואנדו (שרדתי שנה). חברות שלי היו בחוג בלט…
יש כמה בנים בכיתה שחטפו ממני מכות שלא שכחו עד עצם היום הזה.
לא שיחקתי עם ברביות. נכנעתי למשחק עם בובות רק כשבת דודה שלי ממש לחצה עליי 🙂
לא עברתי הטרדה מינית. לא חסרה לי דמות אב וגם לא דמות אם. גדלתי במשפחה נורמטיבית ולהוריי זוגיות יציבה ובריאה.
שאמשיך?
מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא בוכה בפומבי. לא מראה את החולשה שלי בפומבי. אני מודה שזה הרגל דפוק ואולי אפילו החולשה האמיתית שלי או – חלק מהגבריות הטבעית שיש בי, ובכל אחד ואחת מאיתנו? אבל הלו, אני אישה, אני מטופחת, אני מתאפרת (בקטנה…), מורידה שערות, מסדרת גבות…לא, אני לא מחליפה גלגל כשיש לי פנצ'ר ברכב, למרות שבת הזוג שלי העבירה לי קורס אישי ובתיאוריה אני יודעת איך עושים את זה.
לא עשיתי גלאח ובחיים גם לא אעשה. אני נראית כלפי חוץ נשית, וגם מבפנים אני הכי אישה שיש. זה מה שאולי לא מבינים, שנשיות זה הפנים ולא רק החוץ.
אני אישה בכל רמ"ח אבריי, והתכונות הנשיות שלי שם. תמיד. יש בי עדינות, רוך, חום, יכולת הכלה נשיים. יש בי רגישות ופגיעות ואולי קצת דרמתיות נשית.
כן, כן, גם אישה מאוד נשית, שאין ספק שהיא אישה… יכולה להימשך לנשים (ואפשר להבין אותה לא?).
(מתוך הבלוג-לסבית גרושה).
צילום: אינגריד מולר
