ותיקי העיר מודיעין ודאי זוכרים את מומי בוריה, שפיקד על תחנת המשטרה המקומית בתחילת שנות האלפיים, שחווה לאחרונה טרגדיה נוספת. לפני כשבועיים הלכה לעולמה רעייתו סיגל, בגיל 57 בלבד לאחר מאבק בסרטן, 13 שנים לאחר שבנם פלג נהרג בתאונה טרגית בגיל 13.
"היה לנו משבר גדול כשהבן שלנו נפטר", נזכר השבוע בוריה בכאב, "זה משהו ששרט את הנפש של סיגל באופן כל כך עמוק, אבל יחד עם זאת האמירה המרכזית של סיגל הייתה בכל שלב שאנחנו משפחה שחיה את החיים ובחיים יש משברים. החיים הם לא חלקים, הם לא תמיד בקו רציף. יש עליות ומורדות ואנחנו עוברים אותם ביחד, גם בימים הקשים וגם בקלים. המשפחה שלנו היא העוצמה שלנו. כשאתה מאבד קרוב, ובטח כשאתה מאבד ילד, תמיד נשארת שריטה בגוף, אבל למרות הכאב הגדול המשפחה חיה חיים מלאים ומאושרים".
הייתה שם בשביל כולם
"סיגל הייתה בן אדם של שכבות", מספר בוריה, "היא עסקה בכל כך הרבה תחומים ושכבות וזה היה מדהים אצלה. תמיד הכל היה סביב האמנות, בהרבה מאוד תחומים. מה שהניע אותה היו היצירה והאהבה. היא אהבה אנשים ותמיד הייתה מחבקת עצים, במובן הפיזי. היא אהבה את הטבע באופן מופלא, היא סמכה על הטבע ועל השינויים שבו. היא אמרה תמיד 'אין עץ מכוער ואין עץ לא יפה. כל העצים יפים וכל הדברים של הטבע הם יפים', וככה היא ראתה גם את בני האדם. היא תמיד הייתה נכונה לסייע, להיות חלק ולחלוק את הכישרון הגדול שלה עם אנשים כדי להעלות להם חיוך ולגרום להם לשמחה".
עוד הוא מספר כי רעייתו המנוחה הייתה אמנית רב-גונית שעסקה בציור וריקוד, בשזירת פרחים ויצירה בקרמיקה ועוד. "עיקר עבודות הקרמיקה שלה היו לקוחות מתוך הרוח היהודית. לא דברים דתיים אלא יותר מהרוח היהודית. מכיוון שהיא אהבה מאוד לקרוא ספרים, יצירות האמנות שלה היו שזורות בהרבה מאוד משפטים שלקוחים משירים ומספרים. היא הייתה בן אדם שידע לשלב את כל העולמות באמנות כדי לגרום לאנשים חיוך, נחת ואושר. בעת האחרונה היא התחילה לכתוב, היה לה תמיד כישרון לכתוב את הדברים. היא כתבה את המחשבה מהלב ולכן זה תמיד מרתק לקרוא את הדברים שהיא כתבה".
עוד מספר בוריה כי אשתו הייתה פעילה מוכרת ביישוב לפיד בו הם מתגוררים. "סיגל הייתה עמלנית כמו דבורה ונמלה. היא לא נחה לרגע, חוץ משעה אחת ביום לפני השקיעה, אז היא הייתה יושבת עם ספר ותה וצופה בשמיים. היא הייתה מתנדבת בכל הזדמנות. היא התנדבה בפאב הקהילתי שלנו, התנדבה בחנות יד שנייה ביישוב, היא עבדה עם חולי סרטן בעמותת 'מנדלת הלב' במודיעין, ואחרי זה, באירוניה של הדבר, היא נעזרה בהם. היא פעלה עם הוותיקים של היישוב ועם כל קהילה שהייתה זקוקה לה. כל דבר שאפשר לתרום את הכישרון שלה, היא הייתה שם, והכל תמיד בצניעות וענווה מדהימים כאילו זה כלום. היא הייתה אומרת: 'בסך הכל ביקשו, אז הייתי שם שעתיים-שלוש וחזרתי והכל בסדר'. כאילו זה עניין של שגרה לקפוץ לעזור למישהו לשעתיים-שלוש. זאת הייתה היא, לאורך שנים".
עוד מספר בוריה כי "סיגל חיה את החיים בחיות, בעוצמה, באהבה, ברגש ובחיבור גדול למשפחה, ובחיבור לקהילה שבה אתה חי עם נתינה גדולה. הנתינה, האהבה והצחוק תמיד אפיינו אותה. אם רואים את התמונות שלה, שני דברים מאוד מאפיינים אותה – היא תמיד צוחקת בתמונות ותמיד פותחת ידיים לחבק את העולם".
הספיקה לחתונה
מחלת הסרטן התגלתה בגופה של בוריה לפני כשנה וחצי. "עברנו כמעט כל טיפול אפשרי", מספר הבעל, "היא תמיד הייתה בן אדם אופטימי והאמינה שתנצח את המחלה. מעבר להיותה אישה מעשית מאוד וחרוצה מאוד, היא הייתה מאוד רוחנית ותמיד עשתה את הכל באהבה ובחיוך, אבל במלחמה בסרטן היא הייתה קשוחה. בשלבים מסוימים היינו בטוחים שאנחנו מנצחים את המחלה, עד כחודשיים לפני הסוף שהודיעו לנו שאין מה לעשות יותר. חיפשנו בכל העולם כלים חדשים, ואפילו מצאנו כלי שהיינו אמורים להתחיל את הטיפול בו, אבל יום לפני הודיעו לנו שהגוף שלה קרס ולא יוכל להכיל את הטיפול. וכמו תמיד, היא אמרה 'אוקי, אז עכשיו נוסעים הביתה להיות עם הקרובים ועם החברים ולהיפרד מכולם'".
סיגל נפטרה בביתה, מוקפת בכל אוהביה. "במשך שנה וחמישה חודשים, חוץ מהחודשיים האחרונים, אף אחד לא ידע שהיא חולה. היא הייתה מקבלת טיפול כימו או ביולוגי ואחרי זה הולכת להדריך אנשים ולהתנדב. כזאת היא הייתה. בסוף המחלה הארורה הזאת ניצחה, וזה משאיר חלל מטורף של אישה שהשאירה כל כך הרבה חותם אחרי שהיא נפטרה. לשבעה הגיעו הרבה אנשים שאמרו שסיגל סייעה להם להתרומם מתוך הצרה שלהם. הרבה מאוד אנשים שהיו נוסעים לחו"ל היו לוקחים אל הקרובים שלהם מתנות מהסטודיו של סיגל ואמרו שזאת מתנה שלא תהיה עוד אחת כזאת. חלק מהנחמה היא שאתה יודע שבכל העולם יש מאות רבות של אנשים שמתעוררים בבוקר והולכים לישון בלילה כשחלק מסיגל נמצא אצלם מול העיניים ובתוך הלב שלהם".
אל השיחה מצטרף הבן שגיא, שמספר כי סיגל "הייתה האימא הכי מגניבה וזורמת שיש, שנותנת לילדים שלה לרוץ יחפים בטבע, להתלכלך מגואש ולטפס על עצים. והכל תמיד עם שמירה, אבל תמיד נותנת את היד החופשית לגלות ולחקור. כי היא הייתה כזאת, חוקרת ומתעניינת. היא תמיד הייתה אימא מגניבה שיוצאת למסיבות טבע ופסטיבלים, אפילו לבד, וחוזרת מחויכת. ברגע שהייתה מוזיקה אימא הייתה קמה לרקוד. היא יכלה להיות היחידה, אבל היא תקום לרקוד ואי אפשר היה לעצור אותה".
רגע לפני שנפטרה עוד הספיקה בוריה לראות את שגיא ובת זוגו מתחתנים. "אני ובת הזוג שלי התארסנו לפני ארבעה חודשים", הוא מספר, "היינו כבר בתכנונים של החתונה, ואז כשהבנו שהמצב שלה לא משתפר ושלא יהיה לנו זמן לעשות חתונה כמו שקיווינו, אז לפני כשבועיים, שלושה ימים לפני שאמא נפטרה, החלטנו להתחתן בבית. עשינו חתונה אזרחית, רק אנחנו המשפחה המצומצמת, שתי דודות ושני חברים שלי שגם חיתנו אותנו. אחד מהם קידש אותנו וחתמנו על חוזה. הייתה לנו הזכות שאימא תהיה איתנו. זה היה היום האחרון שבו היא הייתה בהכרה מלאה והייתה שותפה לכל התהליך. אחרי זה היא נתנה מתנה לכל אחד מהילדים שלה ולכלתה החדשה, ולמעשה אחר כך היא כבר פחות תקשרה ונפטרה שלושה ימים לאחר מכן".
