מי מאתנו אינו מזמזם או שר במקלחת, במכונית או בכל הזדמנות שהוא לבד. אבל הנשים שפגשתי באחת מקבוצות השירה הפועלות בעיר, לוקחות את זה צעד קדימה: הן שרות בקול רם, במלוא הגרון, ואפילו נהנות מזה. מאוד!  .

ללי והגיטרה

אחת לחודש, נפגשות "בנות שרות" בבית קבוע, כדי לשיר שירים יפים שנבחרים בכל פעם בקפידה, על פי נושא אחר. באזורינו קיימות כבר שלוש קבוצות כאלה שאותן מנחה ללי ברגר (אליה נגיע בהמשך): במודיעין, ברעות ובלפיד. בכל קבוצה יש כ-30 נשים בטווח גילאים רחב של 30-60. הכניסה היא לנשים בלבד, והן מחכות למפגש הזה בקוצר רוח. "הקונספט של מפגש נשים הוא תמיד מוצלח" מסבירה אורית שחר, תושבת מודיעין, בת 45, מי שהביאה את הערב למודיעין ומארחת אותו בביתה כבר כשלוש שנים  "לא משנה מה אתה מביא למפגש, הרצאה או כל תוכן אחר, כולנו צריכות את זה. כל אישה שהיא עסוקה, עובדת, מגדלת ילדים, מטפלת בבית, צריכה את המפלט הזה רק לעצמה. זה מפגש נורא כיפי שאתה מצפה לו, שמגדיל לך את מעגל החברויות, וזה כיף אדיר."

אבל הרוח החיה והיזמת של תופעת ערבי השירה הנשיים היא ללי ברגר (45, אם לשתי בנות, נשואה למוסיקאי, שיוצר גם הוא מוסיקה משלו), פצצת אנרגיה חייכנית, המעבירה ערבי שירה אלו בכל רחבי הארץ כבר עשר שנים, כשהיא מסתובבת עם גיטרה, עוברת מקבוצה לקבוצה ומחזקת את אהבת השירה והשירים הישראליים בקרב הנשים.

"מהיום שנולדתי היה ברור לי שאני זמרת," היא אומרת אבל בבית המרוקאי הירושלמי שבו גדלה, לא ממש פירגנו לחלום של הילדה הקטנה. "מי את חושבת שאת, חלק ממשפחת בנאי?" היו אומרים לה שם. אבל היא גדלה על מוסיקה ותקליטים, ולמרות קשיים רבים בדרך, לא ויתרה על החלום. "אפילו למקהלת בית הספר לא התקבלתי. הייתי חלק מכמה הרכבים ולהקות שלא צלחו. בגיל 25 התחלתי ללמוד ברימון אבל גם זה נגמר די מהר. אבל תמיד כששמעתי שרים רציתי רק לעוף ופשוט לשיר". 

בשנת 2005 הקימה ברגר יחד עם חברה חנות אופנה וסלון בתל אביב. "זה היה נראה כמו סלון של שנות החמישים, רצינו שהוא יהיה מקום מפגש ולכן עשינו שם ערבים שונים כמו חוגי סריגה וכאלה. שנה אחר כך  זרקתי רעיון שאולי אני אבנה שירון של שירים שאהבתי לשיר בגיל 16, ונזמין חברות לסלון ונשיר יחד. לא היתה לי שום מטרה מעבר לכך."

אבל הגורל רצה אחרת. ברגר הרכיבה שירון והערב היה מוצלח ביותר "היה ערב שכולו אקסטזה," היא נזכרת, "היה מדהים".

למה רק נשים?

"זה יצא במקרה. אין לי שום אג'נדה ספציפית בנושא הזה, אבל בסופו של דבר זה יצא לטובה. הערב הראשון היה מקרי, רציתי לשיר עם חברות ופטרתי את בעלי מראש כי ידעתי שאין סיכוי שהוא יבוא. בסופו של דבר ראיתי שיש משהו נורא משוחרר בחברת נשים, זה משהו אחר." 

השאר הוא היסטוריה. מאז, מדי חודש, השירון של ללי מתחדש וכ-30 קבוצות (להן היא קוראת תחנות) נפגשות אחת לחודש. "גם זה קרה במקרה" היא אומרת. "כעבור ארבע שנים נוסדה קבוצה בעמק חפר, ואז אחות של מישהו יצרה אחת בטל שחר ואחת בפרדס חנה וכך הלאה". 

למודיעין היא הגיעה בזכות אורית שחר "לפני שלוש שנים אחותי אירחה

את התחנה אצלה בעין הים ואז פגשתי את ללי. זיהינו עבר ירושלמי משותף מתקופת הצופים שלנו. שאלתי אותה אם יש לה תחנה במודיעין, ומאז בכל חודש ברציפות הערב מתארח אצלנו במתכונת של למעלה מעשרים בנות. זה מפגש בנות כיפי, אנחנו מחכות לזה. עם ההרכב של הבנות הקבועות, והחצר המיוחדת שלנו והקונספט עצמו, זה התגבש לערב קסום מאד." 

זה לילה סתוי

כדי לחוות מה קורה במפגשים הללו הגעתי לאחד מערבי השירה שהתקיימו בעיר. הגעתי לחצר מקושטת ונעימה ברחוב מודיעיני צדדי. בחוץ הכל עדיין רעש וגעש אבל כשנכנסתי לחצר, האווירה כבר היתה אחרת. שרשרת מנורות, כיבוד טעים, וצלילי גיטרה שנשמעו מכיוונם של ללי והמלווה שלה (תמיר אלפן, הגבר היחיד בסביבה). הנשים החלו להיאסף, חלקן בזוגות, חלקן לבד. הן התיישבו על הכיסאות והכריות בחצר ליד חתול שמנמן וחביב. רוב הנשים היו מוותיקות הקבוצה, ונושא שירון הערב היה שירי סתיו, אך כשהתחלתי לדפדף, נאמר לי שאסור, זו הפתעה, כל שיר מתגלה בזמנו, כשמגיע תורו. " אל תדאגי", אומרת לי מישהי מהוותיקות "כל שירון הוא השירון הנכון.  ללי מביאה כל פעם שירונים מהממים. שירים שאין סיכוי שתחשבי שתשירי אותם. תביני, זה לא קריוקי, אלה שירונים קוספטואלים, שירים שצוחקים ובוכים מהם, סביב חגים, זמרים, עונות, ימי זכרון ועוד."

הערב מתחיל. הנשים מתחילות לשיר. תחילה בשקט, קצת בהיסוס,  ללי מובילה את השירה. אבל ככל שהערב התקדם, האווירה משתחררת ולאט לאט יותר ויותר נשים מגבירות את קולן ומצטרפות לשירה עד שהופכות מנשים בודדות למין גוש אחד, סוג של יחד נשי כזה. למרות הבדלי הגיל והסגנון בין הנשים, הן מדברות זו עם זו בשיחה שרק נשים יכולות לערוך, דרך השירים. אחת הנשים שיושבת לידי מסבירה ואומרת "בערבים האלה אנחנו צוחקות, דומעות, נזכרות, משתפות, מרשות לעצמנו דרור כי האווירה והשירים מאפשרים לנו את זה. כולנו גדלנו על השירים האלה וזה לא משנה בנות כמה אנחנו. השירה היא ממכרת, אנחנו לא מקהלה, לא חבורת זמר,לא צריך לדעת לשיר, פשוט לחוות את השירה. בעלי שמח שאני הולכת כל חודש כי הוא רואה שאני חוזרת מבסוטה."

עכשיו בסולו

בחלק השני של הערב ללי בוחרת בכמה נשים לשיר סולו "זה משהו מעבר לשירה " היא מסבירה "יש לנו פינה של סולניות שבו אנחנו מאפשרות לסולניות לשיר מול כולן, זה נותן להן מקום, הן מתאמנות ומתרגשות לקראת הרגע הזה, זה מעניק להן את הרגע הזה לשיר, שלא תמיד מתאפשר להן, את המקום הזה שאני רציתי כל כך כילדה." הסולנית של הערב התאמנה לקראת השיר והמקום הזה נראה טבעי ונעים עבורה. "תמיד חיפשתי מסגרת לשיר בה" היא אומרת אחר כך "אני אוהבת מאד לשיר וגיליתי שאני מצפה לערבים האלה מאד, מצפה ללכת לאורית ולשבת עם ללי ועם השירון וגם לסולו הערב.  על הנייר זה נשמע שרהל'ה שרון וזה כל כך לא כזה. זה ממש מתאים לי המינוריות הזו, שבה יש לך את המילים מולך ואת מגלה משמעויות של שירים שחשבת שאת מכירה ושלא היית מודעת אליהם. זו פשוט הנאה צרופה, כל חודש מחדש. הנשים פה די כרוכות אחרי ללי, ופעם בחודש באות ומתרגשות מחדש מהשירים. יש משהו בקטע של שירת נשים, שהוא משחרר, לא בקטע דתי, זה ערב בלי מסכות, בלי מחסומים, פשוט להנות מהשירים."

לפעמים גם לגברים

אחת לכמה זמן יש ערב שבו הנשים פותחות את מעגל השירה ומארחות את הגברים "בשביל שהם לא ירגישו מקופחים" מסבירה לי אחת מהן "זה כיף אדיר, חלק זה הבעלים וחלק זה גברים שאוהבים לשיר וזה מאד נחמד, למרות שלא יעזור, זה שונה כשאנחנו רק אנחנו, הנשים, זה מאפשר לנו מקום אחר, שהוא רק שלנו, בלי ביקורת ושיפוטיות".

יש משהו שמייחד את קבוצות השירה במודיעין?

ברגר: "התחנות שונות קצת אחרת מהשנייה, יש קבוצות יותר מבוגרות ויותר צעירות, וזה משפיע על האנרגיה שאתה חש, מכתיב טיפה את הסגנון, אבל בסופו של דבר כולנו חשות את אותו הדבר. רוב התחנות דומות פחות או יותר בכולן נוצרת איכשהו תחושת יחד ואוירה טובה".

ברגר, רואה במפעל חייה דוגמא ומודל לנשים אחרות. אחרי המאמצים הרבים שעשתה כדי ליצור לעצמה את הפינה הקטנה לשיר, כמו שתמיד רצתה, היא גאה ומאושרת לעבור את החוויה עם חברותיה הנשים.  "אני יודעת שהפרויקט הזה נותן השראה להרבה בנות. הן לוקחות משהו מזה כי הן רואות שאם באמת רוצים, אז הכל אפשרי. בארבע שנים הראשונות לא התפרסנתי בכלל מזה. יכלו להגיע בערב מסוים ארבע או חמש בנות, אבל הרגשתי וידעתי שזה דבר טוב ולכן המשכתי למרות הכל. עם הזמן  שידרגתי, שיניתי,  אני כל הזמן לומדת תוך כדי תנועה. היום בעצם החברות שלי, המעגל הקרוב שלי הוא מהערב. אנחנו אחיות, אנחנו חברות. לפני כמה זמן עשיתי סופ"ש שלם בנווה שלום והדיבור שם היה שאנחנו אחיות ששרות ביחד, שזה מקום של שירים, זכרונות. רובנו גדלנו פחות או יותר באותו עולם ולכן גם אם אנחנו שרות שירים עצובים זה מטעין אותנו, נותן לנו כוח."

לכבוד עשור לפרויקט, ערכה ברגר מפגש של נשים מכל התחנות בארץ. המפגש התקיים בינואר השנה בצוותא, ת"א. "כל הבנות הגיעו מחוברות, ברמה בלתי אמצעית, בכזו אינטימיות, שזה היה מדהים" מספרת לי אחת הנשים "אנחנו חברות ולכן זה לא רק מיזם של ללי, אנחנו רוצות באותה מידה שזה יצליח, החיבור הזה עובד מעצמו." 

בתמונה. ערב שירה במודיעין. צילום: אינגריד מולר