The Weeknd – Kiss Land

עולם האר&בי תקוע כבר שנים. שנות השישים והשבעים שסיפקו פריחה יצירתית בלתי רגילה בז'אנר, הובילו לשיאו המסחרי באייטיז, מה שהוביל באופן טבעי לחשיפת יתר בניינטיז, תקופה שבה כל בחור שחור עם קול חצי בינוני הוציא אלבום עם מיטב שירי האהבה הסנכרניים ביותר. רעל במונחים של סגנון מוזיקלי שאמור להיות מושתת על חשיפה כנה של רגשות. עם בוא המאה העשרים ואחת והמפגש עם עידן הציניות, המוזיקה המרגשת הזו הפכה להיות צל חיוור של עצמה.

לכן כל כך משמח לראות את הפריחה המחודשת של האר&בי, בנו העדכני של הסול. אותם אנשים שגדלו במדבר היצירתי שנוצר החלו לחזור אחורה ולצעוד קדימה כאחד ובנו מחדש את התחום עם קצת יותר חיספוס, אינטיליגנציה מוזיקלית וביצים. כן, דרוש אומץ להפוך מוזיקה משעממת למשהו רענן.

דה וויקנד הוא אחד מהדמויות היותר מבריקות בסיבוב החדש הזה. אייבל טספיי התפוצץ לעבר רשת האינטרנט בשנת 2011 עם שלושה מיקסטייפים נטולי פגם ששיחרר, בכל אחד מהם אסופה מיוחדת של שירים אלקטרוניים, חכמים וסליזים להחריד. זה גם המוטיב החוזר באלבום הבכורה הרשמי שלו, " Kiss Land". על אף השם המטופש, גם של האלבום וגם של האמן, דה וויקנד מצליח לייצר מוזיקה מעוררת מוחית וגופנית וללחוץ על כל הנקודות שחשבנו שכבר אין סיכוי שבחור שחור עם קול קטיפה יעז לגעת בהם שוב.

כי עם כל הכבוד לאר קלי, המאמץ שלו להגיע לטונים הגבוהים נשמע מיושן עוד בראשית דרכו וגם כשרונות גדולים כאלייה, מאריה קארי או ביונסה לא הצליחו לקדם את הז'אנר למשהו מעבר ל"מגניב". הגל החדש, שראוי גם לציין במסגרתו את פרנק אושן הנפלא, מחפש להפוך את המוזיקה הסטנדרטית ("ביט איטי, קול גדול והמון רגשות באוויר") למשהו טיפה רענן.

באלבום החדש של דה וויקנד אפשר למצוא דרישות מיניות שלא נשמעות כמאגר קלישאות, שירי בגידה כנים ורגעי דיכאון מזוקקים על ביט שלא מפסיק להפתיע. אין בו מאמץ לסינגל, שיר קליט או מבנה כלשהו. מדובר ביצירה נטו שמעוצבת באופן מוחלט על ידי שאיפתו של מר טספיי להיות מוזיקאי גדול ולהרים מחדש את תערובת הסגנונות שהוא שנקראה בעבר רידם אנד בלוז, איבדה מכוחה וחזרה להצדיק את השם הישן.

צילום יח"צ