"ההוביט: קרב חמשת הצבאות". בימוי: פיטר ג'קסון, ע"פ ספרו של ג.ר.ר.טולקין. שחקנים: מרטין פרימן, איאין מק'קאלן, ריצ'רד ארמיטאז', לוק אוונס, לי פייס, אורלנדו בלום, אוונג'לין לילי. ארה"ב, 2014. 144 דקות. 3 כוכבים.
560 מיליון דולר. זה הסכום שגרפו ביחד שני סרטי ההוביט הקודמים של פיטר ג'קסון, ששוחררו בדצמבר 2012 ו-2013, בדיוק בשביל לסחוף את הקופות עם איזה סרט הרפתקאות מושקע וקליל בין כל סרטי האוסקר כבדי הראש שמסביב. 560 מיליון הוא גם מספר המילים, פחות או יותר, שנשפכו על כמה שהפיצול הזה של ספר ילדים תמים לשלושה סרטים באורך הגלות מיותר, מגלומני, רחוק שנות אור מהמקור הספרותי ומונע משילוב של אגו ותאוות בצע (באופן שקצת מזכיר, האמת, את גיבורו של הסיפור, תורין שבבטן ההר). למה להשחית מילים נוספות? הרי אני ואתם יודעים שאם כבר ראיתם את שני הסרטים הקודמים – אין מנוס מללכת ולראות גם את השלישי. למען הסדר הטוב, אם לא בשביל קרבות ענק בתלת מימד, דרקון שמשמיד עיר או בשביל לראות כמה דמויות מיותרות מ"שר הטבעות" יגרור ג'קסון לסרט הזה בלי שום צידוק ממשי. בואו נגמור עם זה כבר.
לזכותו של "קרב חמשת הצבאות" יאמר שהוא הטוב בסרטי הטרילוגיה, וגם הקצר שבהם – אורכו 144 דקות בלבד. הוא מתחיל, כאמור, בהשמדה של עיר. סמאוג (בנדיקט קאמברבאץ'), הדרקון אותו הניסו הגמדים ממאורתו בסוף הפרק הקודם, עף אחוז עמוק אל העיר הקרובה ועושה בה שמות בסצינה מרהיבה. שומר הנהר בארד (לוק אוונס) מצליח להימלט מכלאו הבוער ולחסל אותו, ונותר להנהיג את פליטי העיר ששרדו את התופת. הוא עולה אל ארבור, ההר הבודד, כדי לדרוש ממלך הגמדים תורין (ריצ'רד ארמיטאג') שיקיים את חלקו בעסקה וייתן לתושבי העיר את מה שהבטיח להם בתמורה לעזרתם. אולם תורין, שערימות הזהב בבטן ההר סימאו את עיניו, מסרב. בני האדם חוברים לאלפים בהנהגת טרנדאיל (לי פייס) ומכריזים מלחמה על הגמדים, שמצידם מבצרים את ההר ומזעיקים תגבורת. אבל יש מי שמבינים שבני האדם, הגמדים והאלפים נלחמים פה באויב הלא נכון: מחד האלפים לגולס (אורלנדו סלום) וטאוריאל (אוונג'לין לילי), שמגלים את צבא האורקים שיוצא לתקוף את ההר ונחרדים להזהיר את הניצים. מאידך גנדלף (איאן מק'קאלן), שמחולץ משביו בממלכת הרשע על ידי לא פחות משלוש דמויות מ"שר הטבעות", כולן לא קשורות לסיפור בשום צורה, ומזעיק את הצבא החמישי שבכותרת, צבא בעלי החיים.
בניגוד לסרט הראשון בסדרה, שבו לא קרה שום דבר – סדרת המאורעות הללו מבטיחה סרט קצבי ודינמי, עם הרבה מאוד אקשן. מבטיחה ומקיימת. אפשר להתווכח עם ההחלטה של ג'קסון לפצל את סיפורו של סמאוג לשני סרטים, להראות את גירושו מארבור בסוף הסרט הקודם ואת מתקפת הזעם שלו על עיר האגם, וחיסולו, בתחילת הסרט הנוכחי –אבל אין ספק שזה סוחף את הצופים היישר לתוך העלילה בלי התפלפלויות מיותרות (מיצינו את כולן בסרט הראשון), ומציב רף אדרנלין גבוה מאוד על ההתחלה. ההחלטה הזו גם בונה היטב את ההמשך של הסרט: היא יוצרת קישור ישיר בין העלייה של בארד לארבור, דחייתו על ידי תורין אחוז הטירוף, שבשלב מסוים סמאוג מדבר מגרונו, והיציאה לקרב על מה שכל אחד מהצדדים סבור שמגיע לו. על איכות סצינות הקרב – הלחימה בדרקון, לחימת צבאות האלפים ובני האדם בגמדים והקרב המכריע מול האורקים, כולל סצינה יפהפיה במיוחד של קרב אחד על אחד של תורין מול מלך האורקים – אין מה להכביר מילים. אם יש משהו שפיטר ג'קסון יודע לעשות היטב זה לביים סצינות קרב עוצרות נשימה בהשתתפות גזעים שונים. את זה למדנו כבר ב"שר הטבעות: שיבת המלך".
ויש עוד: התהליך שעוברת כל אחת מהדמויות המרכזיות – ובראשון כמובן בילבו (מרטין פרימן) מעוצב להפליא. ממישהו שנגרר אחרי האירועים, ועובר הרפתקאות כמעט בניגוד לרצונו, הופך בסרט הזה בילבו סופית למנהיג שקול וערכי, לשון מאזניים שרואה את המצב באובייקטיביות ופועלת בהתאם לטובת הכלל. גם טירופו של תורין, הסיבות לו וההתפכחות ממנו ברורים וגלויים לעין. זה כמעט כאילו פיטר ג'קסון נזכר פתאום שיש לו גם דמויות בסרט הזה ושאולי כדאי לעשות איתן משהו, להעביר אותן איזה תהליך. אל חשש, ג'קסון לא הפך לפתע לבמאי אווירה מזרח אירופאי. את ההבדלים בין הגמדים שאינם תורין אפשר למנות אך ורק על פי צבע וצורת הזקן, והרומן בין הגמד קילי (איידן טרנר) לאלפית טאוריאל הוא עדיין אחד הרומנים התמוהים, הלא מוסברים כמו שצריך והמיותרים שנראו על המסך הגדול אי פעם. אבל בשורה התחתונה, חלקה המסכם של טרילוגיית ההוביט מקיים את כל מה שהפוטנציאל של פיטר ג'קסון מבטיח, ואם ראיתם את שני הסרטים הקודמים – ההנאה מובטחת. עכשיו רק נותר לחכות לגרסת דיוידי מהודקת בת שלוש שעות, שתתיך את כל הקטעים הטובים מכל שלושת הסרטים לסרט אחד שפוי ומעולה.
(צילום יחצ)
