"משחקי החיקוי". בימוי: מורטן טילדם. תסריט: גרהאם מור, ע"פ ספרו של אנדרו הודג'ס. שחקנים: בנדיקט קמברבאץ', קירה נייטלי, צ'ארלס דאנס, מת'יו גוד, מארק סטרונג. בריטניה, 2014. 114 דקות. 5 כוכבים.
נתחיל מהסוף: בקטגוריית סרטים-תקופתיים-על-מדענים-עם-סיפור-חיים-טראגי-ששינו-את-העולם-ויקבלו-מועמדות-וודאית-לאוסקר, "משחקי החיקוי", הסרט על אלן טיורינג, הוא הטוב יותר. הוא מספר סיפור מרתק תחום ברובו במסגרת זמן ספציפית (עם גלישות לעבר, לטיורינג הילד הדחוי בפנימיה לבנים בלבד, ולעתיד, למעין סיפור מסגרת לא נחוץ), על התקופה בה עבד טיורינג בשירות המודיעין הבריטי בנסיון לפצח את "אניגמה", מכונת ההצפנה של הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה; הוא סובב בעיקר, אבל לא רק, סביב עבודתו של טיורינג, וכך מראה לנו שהוא גאון ולא רק חוזר וטוען שזה המצב; הוא מציג בתוכו דמות מעניינת ואניגמטית יותר, שהיא מרגיזה לא פחות משהיא מבריקה ומרתקת; והוא טראגי יותר, לאין ערוך יותר, מסיפורו של המדען השני שחייו זכו השנה לעיבוד קולנועי, סטיבן הוקינג.
סיפורו של טיורינג – בגילומו של בנדיקט קמברבאץ', ליהוק מתבקש אם אתה מחפש ללהק בריטי גאון ומוזר שמשגע את הסובבים אותו – נפתח בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, כשבריטניה כבר עמוק במלחמה עם הנאצים. טיורינג, שאך זה סיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת פרינסטון, מתייצב במשרדיו של קומנדר דניסטון (צ'ארלס דאנס), מפקד חיל המודיעין הבריטי, ומנדב את עצמו לצוות הפיצוח של אניגמה. הוא עושה את זה תוך שהוא מבהיר לדניסטון שהוא עובד לבד, שאנשים אחרים רק מאיטים אותו ושבאופן כללי מומלץ לו להיפטר משאר אנשי צוות הפיצוח (אותם טרם פגש) כי הם כולם מטומטמים. זו הייתה יכולה להיחשב התחלה מלבבת בפני עצמה, אילולא היה דואג טיורינג, מייד לאחר שנכנס, להשתלט על פיקוד הצוות, תוך שהוא מערב את ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, ולפטר כמחצית מאנשיו. כל זה קורה ברבע שעה הראשונה של הסרט, וממצב היטב את טיורינג איפשהו בין שרלוק הולמס, גם הוא בגילום קמברבאץ', לשלדון קופר מ"המפץ הגדול" (בגילומו של ג'ים פרסונס, הליהוק האמריקאי המתבקש לאותו טיפוס בדיוק): מבריק בצורה יוצאת דופן, מודע לזה בצורה המעצבנת ביותר שאפשר, וחסר יכולת להסתדר עם אנשים אחרים.
וכך, חלקו המרכזי של הסרט הוא סיפור האהבה בין טיורינג למכונה שלו, "בומב", גרסה משופרת של מכונת הצפנה פולנית. יש במערכת היחסים הזאת כל מה שצריך סיפור אהבה טוב: תשוקה ולהט ומחויבות מוחלטת לדבר, אמונה יוקדת שהיא הדבר הטוב והנכון ביותר, התגברות על אנשים רעים שמנסים להפריד – את התפקיד הזה ממלא דניסטון, שמסיבות מובנות לא סובל את טיורינג גם ככה, וסבור שהמכונה שלו דורשת יותר מדי זמן וכסף ומשאבים בשביל משהו שלא נותן בינתיים שום דבר בתמורה – ואפילו רכושנות ונסיון למנוע מגע של הבומב שלו עם זרים (קרי, אנשי הצוות האחרים, מתמטיקאים, מהנדסים, שחמטאים, בלשנים ופותרי תשבצים, שעובדים כל הזמן הזה על פיצוח ידני). חלק ניכר מהסרט מבלה טיורינג מול המכונה שלו, מדבר איתה, רובץ מולה על הרצפה ומלטף לה את החוטים. ויש גם נפילות, ורגעים של יאוש, וכמו בכל סיפור אהבה טוב – גם העולם משתכנע לבסוף. בסצינה יפה במיוחד חברי הצוות האחרים, בראשות השחמטאי יו אלכסנדר (מת'יו גוד), קמים להגן על טיורינג ועל המכונה שלו כשלדניסטון נשבר ממנו לגמרי והוא רוצה לפטרו. את הסוף של סיפור האהבה הזה כולנו יודעים: פיצוח האניגמה קיצר, להערכת היסטוריונים, את מלחמת העולם השנייה בלמעלה משנתיים, והציל יותר מ-14 מיליון איש.
אלא שבמקביל לתיאור העבודה על בומב, מתגלה שטיורינג דווקא כן מסוגל להסתדר עם אנשים אחרים, ואפילו להעריך אותם. זה קורה כשאת מבחני הקבלה לאנשי צוות חדשים שהוא עורך – הוא נותן להם תשבץ ומבקש מהם לפתור אותו בזמן לא הגיוני – עוברת ג'ואן קלארק (קירה נייטלי), מתמטיקאית בעלת תואר שני. בשבילה מוכן טיורינג ללכת רחוק מאוד: הוא נוסע עד לבית הוריה כדי לשכנע אותם להניח לה לבוא לעבוד איתו, הוא מסדר לה עבודת כיסוי כמפענחת צפנים – עבודה פקידותית שנחשבה אז נאותה לנשים – ומתגנב לחדרה בלילות כדי להתייעץ איתה על מה שחשוב באמת, וכשהוריה דורשים ממנה לשוב הביתה הוא גם מציע לה נישואין, הפתרון היחיד שיאפשר לה להישאר איתו. תיאור מערכת היחסים ביניהם הוא גם תיאור של האפליה והצרת הצעדים להם זכו בימים ההם נשים והומוסקסואלים, מבריקים ככל שיהיו, מועילים ככל שיהיו למערכת. של חברה שאינה מסוגלת להכיל את השונה והאחר. גם הסוף של הסיפור הזה ידוע: בשנת 1952 הורשע טיורינג בהומוסקסואליות, עבירה פלילית בימים ההם, העדיף טיפול בסירוס כימי על פני כניסה לכלא, ושנתיים מאוחר יותר התאבד בבליעת תפוח משוח בציאניד.
(צילום יחצ)
