יש לפעמים רגעים בעבודה העיתונאית שבה כל הדברים מתגמדים: הסקופים, האירועים הפוליטיים, הראיונות עם אנשים מעניינים, והכל מתנקז למשהו אחד, מזוכך, שמגלם בתוכו את הדברים החשובים ביותר בחיים והם החיים עצמם.

זה בדיוק מה שקרה לי כשהלכתי לראיין את מיכל אברג'יל תושבת מודיעין בת 37, אם חד הורית לשלושה ילדים קטנים, שפתאום כך סתם באמצע החיים, לקתה בסרטן הדם עם 50% סיכויי החלמה. עם עזרה מחברתה הטובה לילי סער שבמקרה היא גם עובדת בעמותת "עזר מציון", קרה לה הנס והיא הבריאה.

כאבים שאינם מרפים

הסיפור הזה התחיל בפסח לפני שנה וחצי.  "היו לי כאבי גב וכאב ראש חזק, חשבתי שזאת הצטננות והגב גם מדי פעם הציק לי. כמה כדורי לשיכוך כאבים וזה יעבור, חשבתי. אבל זה לא עבר", מספרת  אברג'יל. "אבי נפטר ארבעה חודשים לפני כן וייחסתי את העניין למשבר אמצע החיים שלי, לכאב על אבא, בקיצור היו לי מספיק סיבות לחשוב שאני לא במיטבי".

אחרי כמה ימים שכאבי הראש לא עזבו  אותה וכאב הגב הציק לה, החלו גם כאבים בידיים. היא לא חשבה על כלום, אלא רק על איך להפסיק את הכאבים שהפריעו לה לתפקד ביום יום. עם שלושה ילדים קטנים, זה לא היה תענוג גדול.

בסוף היא נשברה וניגשה לרופאת המשפחה שאותה לא ביקרה כבר יותר משנה. הרופאה שלחה אותה לעשות בדיקות דם. באותו יום אחר הצהריים שלוש שעות אחרי בדיקות הדם, התקשרה הרופאה ואמרה למיכל 'תשמעי צריך לעשות בדיקות דם חוזרת, הבדיקה לא יצאה בסדר'. אברג'יל: "לא ייחסתי לזה חשיבות גם לא שאלתי מה בדיוק לא היה בסדר, הרופאה לא נשמעה מודאגת אלא דיברה בקול ובטון די רגיל.  בקיצור עבר זמן ולא טרחתי לעשות שוב את הבדיקות. אחרי כמה שבועות מישהי אמרה לי 'וואלה ירדת יפה במשקל, איזו דיאטה את עושה?', ואני בכלל לא עשיתי דיאטה. אחר כך התחילו עוד אנשים לומר לי שירדתי במשקל. יום אחד, אחרי שעברו כמה חודשים אחרי בדיקות דם ההן, עליתי על המשקל ונדהמתי: ירדתי כמעט 20 קילו. אז אמרתי לעצמי מיכל משהו לא בסדר".

עוד באותו יום צלצלה מיכל לאמה ואמרה לה 'אמא משהו לא בסדר איתי, אני לא מרגישה טוב', היא קראה מיד לאחי, שבא ולקח אותי ונסענו למיון בהדסה בירושלים.

כשהגעתי למיון עשו לי את כל הבדיקות ואז בא אלי הרופא ואמר לי 'תשמעי גברת, אנחנו מאשפזים אותך'. 'אבל יש לי שלושה ילדים קטנים בבית ואני אם חד הורית, אין מי שיישאר איתם', ניסיתי לשכנע את הרופא אבל הוא הביט בי במבט מוזר, אפילו לא חייך, ושאל מי הרופא שלך?

אחרי כמה דקות הגיעו עוד כמה רופאים סביב המיטה הציצו בגיליון המחלה, הביטו בי ואז מישהו מהם דיבר איתי ואמר ככה בפשטות הכי גדולה: 'תראי, יש לך סרטן' מוכרחים לטפל בזה ומהר'. הבטתי בו כאילו אני לא קולטת מה הוא אומר, באמת לא קלטתי ברגע הראשון למה הוא מתכוון, אמרתי 'יש לי שלושה ילדים קטנים בבית אני צריכה להיות איתם' והוא שוב אמר לי 'מיכל יש לך סרטן'.

אני זוכרת שהבטתי בו, וניסיתי לקלוט את הדברים. המוח כאילו קלט את המילה סרטן, אבל הלב לא רצה לקבל את זה, היתה לי תחושה כאילו מדברים על מישהו אחר, אבל אז פתאום קיבלתי את הבום, האסימון נפל לי, מילמלתי לעצמי 'מיכל, יש לך סרטן, זאת את הוא מדבר אליך'. הרמתי עיניים הסתכלתי ברופאים שעמדו סביבי ושאלתי אותו: 'תגיד מה הסיכויים שלי?' והוא אמר לי 'בערך חמישים חמישים'. זה היה כאילו מישהו נתן לי פטיש בראש".

הטיפול נכשל

האבחנה היתה סרטן דם, לוקמיה. הרופאים אמרו שאמנם תפסו אותו בהתחלה אבל חייבים לטפל דחוף בעניין, כי זה יכול להסתבך מהר מאד. אברג'יל עדיין התעקשה מהרופאים לנסוע הביתה כדי לדבר על שלושת הקטנים, "לא רציתי שמישהו אחר יספר להם שאמא חולה ושהיא בבית החולים". לבסוף הרופאים הסכימו לתת לה כמה שעות חופש, אחיה לקח אותה חזרה לבית במודיעין כדי להכין את הילדים למה שיקרה. אברג'יל: "היה בכי היסטרי של הילדים, הבן הקטן שלי אמר לי בבכי קורע לב 'מה תהיי כמו סבא? לא תחזרי?', אמרתי להם 'תראו ילדים, אני מבטיחה לכם שאחזור הביתה', אבל האמת, לא הייתי בכלל בטוחה בזה".

למחרת בבוקר חזרה להדסה. היה זה יום שישי והרופאים התחילו בסדרה ראשונה של טיפולים כימותרפיים, אלא שבתום הסדרה הודיע לה הרופא בהדסה כי לצערם הטיפול נכשל.

"מצב הרוח שלי היה שפוף מאד, גם הטיפולים עצמם מתישים ולא הכי נעימים והנה כשחשבתי שאני מתחילה להבריא, חטפתי עוד מכה קשה. לא ידעתי מה יהיה איתי, הרגשתי רע, חשבתי כל הזמן על הילדים הקטנים שלי ולאט לאט התחילו להתגנב מחשבות על המוות ובעיקר מחשבות מי יגדל את הקטנים? איך הם יגדלו בלי אמא? מחשבות לא פשוטות בכלל. שכבתי במיטה לבד והמחשבות התרוצצו במוחי, תשובות לא היו לי, חשבתי מה עושים עכשיו? אם הכימותרפיה נכשלה מה הלאה?".

מכאן החלה תקופה קשה של אישפוזים חוזרים לבדיקות לטיפולים. אברג'יל יצאה ונכנסה לבית החולים על בסיס קבוע. הילדים נותרו בבית. אימה סייעה ככל האפשר אבל המצב היה בכי רע ובעיקר מצב הרוח והחוסן הנפשי החלו לתת את אותותיהם. בסוף נובמבר 2011 כשהיה ברור שאין כבר ברירה, והכימותרפיה לא תעזור עוד, נכנס הרופא למיכל ואמר לה: "תראי מיכל, נצטרך להתחיל לחפש תורם להשתלת מח עצם, זה בעצם מה שיכול להציל את חייך".

נס של חנוכה

אברג'יל הבינה שחייה תלויים עתה בהשתלה. היא החלה לחרוש את האינטרנט ולחפש כל מידע על תרומת מח עצם. היא גם מהר מאוד הבינה שבמדינה קטנה כמו ישראל, אי אפשר לבנות כל כך הרבה תקוות על מציאת תורם. "שכבתי במיטה וניהלתי שיחות ארוכות עם אלוהים, עשיתי חשבון נפש עם עצמי ואיתו. שאלתי את אלוהים למה? למה דווקא אני? איך הילדים שלי יגדלו לבד? מי יטפל בהם? אבל בתוך תוכי האמנתי שיהיה בסדר, גייסתי בכח את הכוחות הפנימיים שלי כדי להיות חזקה, ניסיתי לשדר לילדים שהכל כרגיל ואמא מתפקדת, אבל זה היה קשה מאד", היא אומרת.

עבר חודש וקצת ובנר ראשון של חנוכה, בדצמבר 2011 התקשר ד"ר יוסי קאליש מהדסה למיכל. "הייתי בנהיגה ברכב כשהוא התקשר ושאל אותי איך את מרגישה? אמרתי לו 'כרגיל' היא שאל איפה את ואמרתי לו 'אני נוהגת הביתה', ואז הוא אמר לי 'מיכל תעצרי רגע בצד… מצאנו תורם'. ישבתי ליד ההגה, רועדת כולי, דמעות ירדו לי ולא יכולתי לענות בכלל. 'אלוהים רק שזה יצליח' התפללתי".

אברג'יל החלה לעבור סידרת בדיקות כדי לאשר סופית כי אכן יש התאמה בינה ובין התורם ובפברואר 2012 בוצעה סוף סוף השתלת מח העצם בהדסה. מיד לאחר ההשתלה הועברה אברג'יל לחדר בידוד כדי לשמור על גופה מזיהומים שעלולים לפגוע בהשתלה.

חודש שלם היא שהתה בבידוד וזה היה קשה מאד. המתח האם ההשתלה הצליחה, לא לראות את הילדים, להיות לבד בחדר, כל אלה השפיעו עליה, אבל שבועיים בערך אחרי ההשתלה, חל לפתע השינוי הראשון: "פתאום קמתי בוקר אחד והרגשתי יותר טוב, לא ידעתי מה זה אבל אמרתי לעצמי 'מיכל, אולי זה מתחיל? הנה השינוי מגיע! מי יודע?'. האמנתי שכך קורה ולמחרת ההרגשה השתפרה עוד קצת. הייתי מאושרת, אבל עדיין מלאת חששות".

האיש שהציל את חיי

רק כשהרופאים בישרו לאברג'יל כי ההשתלה הצליחה, "נרגעתי ממש", היא אומרת.  מח העצם נקלט והסרטן נעצר. עכשיו הגיע שלב הריפוי עצמו. מח העצם התחיל לעשות את העבודה, התאים הסרטניים החלו להיעלם מדמה, היא צברה כוחות, גופה התחזק, ומיום ליום מצבה הרפואי הלך והשתפר. "הבטחתי לילדים שאני אחזור הביתה על הרגליים" היא אומרת "וכך היה".

אבל כאן לא נגמר הסיפור. את אברג'יל עניין כל הזמן מיהו התורם שהציל את חייה. הרופאים אמרו שרק אחרי שנה מיום ההשתלה ניתן יהיה לגלות לה מי התורם, והיא המתינה במתח רב ובסבלנות רבה.

לפני כמה שבועות זה קרה ואברג'יל פגשה לראשונה את האיש שהציל את חייה. "אז התברר לי שהתורם אותר תודות למאגר תרומות שמקיימת עמותת "עזר מציון" שאוספת ומשמרת תרומות דם למאגר לאומי גדול שבו רשומים כיום 700 אלף ישראלים שיכולים לתרום במידת הצורך מח עצם.

במקרה או שלא לילי סער תושבת מודיעין היא רכזת חוגי הבית של "עזר מציון" המגייסת את התורמים. "הכרתי את מיכל עוד לפני שהיא חלתה" סיפרה לילי, "וכשהיא חלתה ליוותי אותה בכל הדרך הארוכה בהחלמה ובחזרה לחיים הרגילים. השימוש בהשתלת מח עצם כמרפא למחלות שונות החל עוד לפני כשלושים שנה. מאז ועד היום, חלו שיפורים ניכרים בתהליך רפואי זה, והשימוש בו נעשה נפוץ ושכיח מאוד" מסבירה סער "השתלות מח העצם מסייעות כיום לטיפול בכמאה מחלות שונות, כולל לוקמיה, לימפומה, מחלות סרטן אחרות, מחלות דם ממאירות, ומחלות אוטואימוניות ותורשתיות. מרבית החולים במחלות אלו מחלימים בעזרת טיפולים כימותרפיים וקרינתיים, יחד עם זאת בחלק מהמקרים סכויי ההחלמה ללא שימוש בהשתלת מח עצם קטנים ביותר".

ביום חמישי לפני כשלושה שבועות פגשה כאמור אברג'יל בפעם הראשונה את התורם לירון שמעוני בן 24 ממזכרת בתיה שמח העצם שלו התאים ובזכות תרומתו ניצלו חייה.

אלוהים שלח לי מלאך

המפגש בין השניים התקיים בפתח תקוה (ב"עזר מציון"). מרוב התרגשות מספרת אברג'יל: "יומיים לא אכלתי, רציתי לראות את האיש שהציל את חיי וזאת לא סיסמא אלא אמת פשוטה, כי הוא הציל את החיים שלי". כשלירון נכנס לחדר הם התחבקו בדממה ובהתרגשות גדולה, אחר כך אברג'יל לחשה לו בקול חנוק: "בזכותך אני פה, אני מודה לאלוהים ששלח לי אותך, אלוהים שלח לי מלאך בדמותך".

שמעוני: "כשהתגייסתי לצה"ל נתתי דגימת דם כמו כל החיילים והדגימות נכנסו למאגר מח העצם. שאלתי את עצמי 'מה הסיכוי שהתרומה תעזור? אבל אמרתי בכל מקרה אני אתרום מי יודע? אי אפשר לדעת, ובאמת הנה היתה התאמה מלאה והתרומה שלי עזרה. אני שמח מאד שכך זה יצא", הוא אומר "אם כולם היו תורמים, לא היינו צריכים להיות פה".

את הפנייה אליו הוא קיבל לפני שנה. אמרו לו שהוא נמצא מתאים לתרומת מח עצם ויש מישהי שזקוקה לתרומה. "היה ברור לי שאתרום להצלת חיים, והנה עכשיו יש לי משפחה חדשה". ניר אברג'יל בנה הבכור של מיכל ריגש את שמעוני כשאמר לו "תודה שהצלת את אמא, בזכותך יש לנו אמא היום".

כשנפגשו השניים, הם כאמור התחבקו ארוכות, אבל אברג'יל לא דיברה הרבה מרוב התרגשות: "רק כשראיתי אותו נפל לי האסימון שהוא בעצם הציל את חיי" היא אומרת.  שמעוני מצידו חיבק את מיכל ואמר לה בחיוך "איזה כיף! יש לי אחות חדשה".

(צילום פרטי)